בשנת 1912 נולדה רחל נדב. בת למשפחת פליטים מהעיר איב שבתימן. המשפחה שבה
אל ביתה בישראל, לאחר 2000 שנות גלות ובדרכם לארץ, בעדן, עצרה המשפחה במחנה פליטים בו האם מרים כרעה ללדת את רחל נדב, לימים הרקדנית הראשונה שהתחנכה לאמנות הריקוד בישראל. רחל צמחה והייתה בישראל סמל למקוריות, למחול הישראלי ואש מחוללת שכיכבה ברסיטלים והדהימה קהלים בארץ ובעולם.

את ילדותה רחל נדב עברה במרחבים פתוחים של המושבה חדרה. זיכרונו של אביה - יוסף חזק והיא רואה את דמותו ברוחה כנוטר כרמים וגפנים גם לאחר תשעים שנות חייה. האב היה לש בצק ואפה למענה ואסתר אחותה לחם שתאבתו שבה ועולה בזיכרונותיה. אלו היו חיי עמל, פשוטים ועשירים ברגש. אמה כאמור נפטרה זמן קצר לאחר הגיעם לישראל, אך האב דאג לכל מחסורה גם שב והתחתן עם שרה שהעבירה את המשפחה אל ביתה בחדרה גם זכתה אותם באח נוסף ושמו חיים. יחדיו גרו הכל בבית אבן בחדרה וגינת ירק סביבו ובה שפע ירקות טריים. לשרה היה עדר קטן של פרות ובכל בקר רועה צאן היה בא לקחתן למרעה. זיכרונות ילדותה בהחלט פסטורליים וכוללים בתוכם ערבי חג וריקודים בקרב אנשי עדתה בעיקר ביישוב הסמוך לחדרה נחליאל: "שם למדתי מילות שירים וריקודים של העדה התימניות גם את משמעותן ויופיין של מילות השיר". רחל נדב
אומרת שגם אם התקופה הייתה קשה (מבחינה כלכלית) הרי ששימחת הלב ניצחה אותה. היא נזכרת ביחס הבריות לאומנים ובמיוחד למשוררים שפצחו בשירה. "ומשהחלה השירה עולה" מספרת נדב "והכל הגיעו כבר לקצב המהיר - קם הריקוד. באיטיות קמו שני הרקדנים והחלו לרקוד לפי קצב השירה והתיפוף על הפח." נדב מסבירה שהריקוד אמנם היה מקצועי למדי ואמנותי, אך לא נרקד שם לשם הפרנסה אלא אך ורק כמצווה, "כדי לשמח את המסובים". בגיל 13 החלה נדב ללמוד ב"שבזי" בית ספר לבנות אלא שהמעבר מן המרחבים הפתוחים, בחדרה אל המסגרת החדשה - המחייבת של בית הספר "שבזי" "ושלא שקדה
על דרכי לימוד", כדבריה ואותם הכירה היטב אצל ה"מורי" בילדותה, עוררה את רגשותיה המרדניים. הם עלו והביאו אותה אל החלטה הנחושה הראשונה בחייה - לעזוב את המסלול המקובל ולבחור רק בזה שהולם את אישיותה: "אין לי אוויר בחדרי הקטן (ב"שבזי") " התלוננה אל אביה והציעה שיבנה למענה חדר חדש, בקומה נוספת שתכנן מזה למן רב לבנות על גג ביתם. היה
זה כמובן רק תרוץ ובכדי להתחמק מאותו בית-ספר שלא הבין לרוחה, חשקת הדעת. ואשר ללימודים עצמם רחל הציע רעיון מקורי: ביום תלמד ותסייע בבניית חדרה החדש ובלילות תעבוד. להט האש שהכרנו במחולותיה באר בנפשה מאז ומעולם. איש לא יכול היה לעמוד בקיסמי רעיונותיה ונראה שגם אביה לא עמד מולה ובנה לה חדר חדש ובו היה לנשמתה הרבה אוויר, נוף בשלושה כיוונים והעיקר בית מדרש חדש ללמוד בו. אישיותה המקורית התפתחה מהר וניכרה בכל גם בהרגלי מזון שלא היו מקובלים אז כלל בקרב אנשי הבראשית של מדינת ישראל - היא הייתה בניגוד למקובל אז צמחונית ולא נגעה בבשר.
ש: הכיצד?
ת: "יום אחד הגעתי לשוק וראיתי ששוחטים שם תרנגולות. חושי התעלפו בקרבי וכל שאני זוכרת לאחר מכן זה שראיתי הרבה אנשים, מתגודדים סביבי" רחל התעלפה ממראה השחיטה ומאז הפסיקה לאכול בשר.

בהיותה כבת 21 בשנת 1933 נדב פגשה לראשונה את הפרימה באלרינה הגדולה רינה ניקובה וחייה זכו לשביל הזהב לו ציפו בנסתר כל הזמן. ישראל של אותם הימים לא הייתה משופעת באמנים, אך משפגשת באחד מהם היה זה איש רוח גדול באמת.
בין אלו זכורה לכל דמותה העוצמתית והמיוחדת במינה של רינה ניקובה. ניקובה ביקשה באותם ימים מיהודה צדוק - גבר גבוה מרשים ובעל השפעה בקרב עולי תימן למצוא למענה מספר נערות בנות תימן כדי שתוכל לצרפן ללהקה ("רינה ניקובה והלהקה התימנית שלה" ) שחזונה אמר לה להקים. רחל נדב הייתה אחת מאותן בנות שניקובה בחנה והתפעמה מכשרונן. עד מהרה דבקה נפשה של הרקדנית הצעירה בנפש הבשלה של אמנית הריקוד של רוסייה והחל שיתוף פעולה בלתי רגיל ופורה במיוחד בין שתי נשים אלו. כל אחת מהן באה מעולם תרבות אחר ושונה לגמרי בקוטביות. יחד הן יצרו עולם חדש ולהקת מחול רעננה כמותה לא ראה העולם קודם לכן "רינה ניקובה והלהקה התימנית שלה". להקתה של רינה ניקובה החלה לחרוש באדמת הארץ מחולות ולזרוע תנופת יצירה. הקבוצה נפגשה ארבע פעמים בשבוע, למשך 3 שעות בכל פעם, בסטודיו שהתנהל במרתף הבניין, ברחוב מונטיפיורי שבתל-אביב. בהתחלה האימון שלהן התבסס על הטכניקה של הבאלט הקלאסי וכלל תרגילי גמישות, קפיצות שניקובה לימדה אותן לבצע בשלמות אמנותית. "רינה הקפידה לאורך כל האימון שלא לפגוע ביצירתיות, בלהט הכשרון, בזרימה הטבעית וברגש של הבנות" רחל נדב מספרת ומקפידה, כיאה לאמנית גדולה באמת, בכבודה של מורתה. כשהיא נזכרת ברינה האש יוקדת בה "היא עשתה עבודה יוצאת מהכלל" היא אומרת "היא ידעה להוציא מכל אדם את המיטב שבו." נדב נזכרת בתנועות ידיה המיוחדות של ניקובה "תנועות מרשימות. למחרת בכל רגע פנוי שבתי ועשיתי תנועות וקיוויתי שהן דומות לתנועותיה"
ש: איך את מסבירה את הלהט הזה שאחז באישה הצעירה, כמעט צברית, מחדרה?
ת: "רציתי להגמיש את תנועות ידי, באופן זה גם צעדתי ברחוב ובכל מקום." אומרת בענוה האישה שנולדה לרקוד. והמחול שאב אליו את כל נפשה כשניקובה משמשת זרז ומסלול המראה לכשרונה. היא קמה והלכה אחריה והייתה בהדרגהלפרימה בלרינה  הישראלית הראשונה שכל חינוכה ישראלי. יחד ואחר כך גם לבד כבשו הנשים של הריקוד הישראלי את בימות העולם. רחל הייתה לסולנית מפורסמת של להקת "רינה ניקובה והתימניות שלה". עיקר הרפרטואר שלה כלל דמויות תנ"כיות - להיטה הגדול נקרא "אקסטזה". האש שבנפשה התפרצה והדהימה קהלים בכל אשר הלכה, אך בתחילת הדרך המחולות היו פשוטים יותר ולא התבססו על רגשות מורכבים אלא בעיקר על מחולות קבוצתיים. ההופעה הראשונה התקרבה וההכנות היו מאוד אמוציונאליות. רחל שבאה מבית מסורתי והמרד אחז בה תמיד זכרה שהמחול הוא מצווה לשמח בלבד. היא קמה והתנגדה לראשונה למורתה. סיבת ההתנגדות התלבושת שתוכננה לריקוד "הוואי" שכללה חצאית קש, כמתחייב מנושא הריקוד.

ש: מדוע התנגדת דווקא לחצאית זו?
ת: "סרבתי" היא אומרת לקונית ומוסיפה "אף רציתי לעזוב את הלהקה".
ש: "אבל למה?
ת: "לדעתי, לבוש זה המבליט מותן חשוף, לא אסתטי, לבוש זה מתאים לבגד ים, לא לבמה". הויכוח לא התמשך זמן רב. כשרונה בלט לעינה של המאסטר הגדול של הריקוד, וניקובה שחינכה על חופש ביטוי וזרימה יצירתית פשוט קמה ותכננה תלבושת חדשה. המופע התקיים בשיתוף פעולה שהלך ונוצר ביניהן וכך לאורך כל הקרירה הזוהרת של השתיים, כמתוכנן באולם "מוגרבי" בתל-אביב וכלל שני מחולות האחד "בהרמון" והשני "הוואי" בתלבושת החדשה. רחל הייתה ליד ימינה של רינה ניקובה שיתוף פעולה שהגיע לידי כך שהיא אפילו החלה להבין רוסית. השפעתה של רחל ובנות הקבוצה על היוצרת של הלהקה, על רינה ניקובה, הייתה עצומה ובהדרגה הפכה זו למעשה להיות מה שהכרנו מאוחר יותר בלהקת ענבל: "הבנות שרו ורקדו על הבמה בבחינת 'כל עצמותי תרקודנה' ". ההשפעה על ענבל לא מקרית שהרי בין המתדפקים על דלת הסטודיו הייתה גם שרה לוי-תנאי שייסדה מאוחר יותר את להקת ענבל, גם היא כבשה את העולם בסערה. "חניכת האסקולה החדשה לריקוד היא רחל נדב, הסוליסטית של הלהקה" כותבת הביקורת של התקופה שממשיכה שם בשיר הלל לשתיים: "אישיותה האמנותית על
היכולת הטכנית שלה גם מעידים על כוח החיות שבאסכולה החדשה לריקוד ובנכונות עיקרי תפיסתה את המחול".

בשנת 1935 יצאה הלהקה "רינה ניקובה והלהקה התימנית שלה" בתוכנית חדשה ומהפכנית "בלט תנכי ומזרחי" ללבנון. מסע שקדמה לו הופעה מוצלחת במיוחד בארמון הנציב העליון שבירושלים. ההצלחה של המסע הראשון הייתה מדהימה. רחל, הצעירה התרגשה מאוד וזוכרת את עוצמת החוויות מקבלות הפנים, אחריהן באו מסיבות מפוארות: "באחת המסיבות הגישו לנו שמפניה..." מצחקקת נדב שטרם הורגלה לגינוני כוכבת ומוסיפה על השמפניה בהומור שזו הייתה הפעם הראשונה בה טעמה שמפנייה, "משקה שדמה יותר לגזוז מליין". הברון דה רוטשילד הזמין את הלהקה לצרפת בשנת 1937 "חמש עשרה הופעות
בארמון הברון והופעות רבות במכללותיה של צרפת" דיווחו אז עיתוני הארץ והוסיפו ..."לאחר מכן, מסע הופעות בתריסר ויותר ממדינות אירופה"...

רחל נדב שבכל הופעה נתנה הדרן ורקדה את הריקוד המפורסם שלה "אקסטזה" פעמיים, נזכרת שהברון מוריס דה רוטשילד העמיד לרשותן את אחד הארמונות שלו בפריז. ו"באחד מאולמות הארמון עשינו חזרות. באותה תקופה רקדה רחל נדב גם מחול בשם "הנחש" וזכתה לשיעורי מחול באקרובטיקה למען שפר ביצועו שיעורי מחול שהתקיימו בצרפת ובשוויץ.

ש: מה היה הכי חשוב לך באימונים בתקופת זוהר זו?
ת: "הנשמה, התאמנתי על גמישות, אבל בעיקר על תנועות ידיים רבות ומגוונות כדי שהתנועה תכיל אותה". הציטוטים שהובאו עד כה הם מעיתונים אלמונים - כולם מאותה תקופה, אבל "הדבר היפה ביותר שבא מארץ ישראל ומוצג עתה בתיאטרון 'וודויל' (בלונדון ) הוא ציטוט מהג'וויש כרוניקל מיום 1938.9.9 שמוסיף בהתפעלות "תושבי לונדון זוכים לראות הפעם פרי של עמל, חקר
ואימונים שיצרו את 'הבאלט הארץ-ישראלי'..." מתמוגג הכתב.

והדיילי ניוז כותב ..." באלט רינה ניקובה יוצר אמנות קסומה... המנגינות חדרו אל הלב, הריקודים 'שיר מדבר ו'על נהרות בבל' קרעו בקינותיהם לבבות. אלו באלטים חריפים". 1938.12.1 ההצלחה האירה פנים. רחל הייתה לכוכבת ומהארץ הפציצו אותה נערים במכתבים לא פשוטים בדרישות לחדול ולשוב: "את בורחת מהארץ"... כתב לה חיים. אחר פונה אליה בזעם וכותב "איכה עזבה את בית אימה הורתה ותצא לנוע לבדה?! ואולי כך הוא כותב רק מקנאה... פרוץ מלחמת העולם השניה קטע את מסע הלהקה שתוכנן להמשיך לארה"ב. הבנים שכה היו זקוקים לרחל כשהייתה בפסגת הצלחתה לא אחזו בשמלתה מששבה. רחל נדב המשיכה אחרי מורתה ועלתה לירושלים בהזמנתה של רינה ניקובה. השתיים התגוררו בביתה של ניקובה והקימו את להקת המחול הירושלמית של ניקובה בה נדב רקדה מחולות שנשאו אופי תנ"כי.

בשנות ה 40 המוקדמות נדב יצאה לראשונה לדרך עצמאית והקימה את להקתה "להקת רחל נדב" שהתבססה על האסכולה של ניקובה: שילוב בין אימון בבאלט קלאסי ומחולות עם תימניים שיצרו את הזרימה ואת האופי היצירתי והבימתי המיוחד של הבאלט הישראלי הראשון. בשנת 1944 הוזמנה להקתה למפגש ראשון עם רקדנים מאסכולת ריקודי העם. המפגש התקיים בכנס הארצי הראשון בקיבוץ דליה אך כנהוג כיום הוא לא יצר דיאלוג כלשהו עם הצברים המחוללים וה"כל" יודעים. גורית קדמן הייתה לחלוצה בתחום הדו-שיח בין עדות הרקדנים ובשנת 1945 בכנס שיזמה למדריכי ריקודי עם, גורית הזמינה את רחל נדב ללמד בו. דבר שנדיר שיתרחש גם בתקופתנו שהרי ידוע שרקדני ישראל אוהבים את יישור הקו, הקונפורמיזים ולא סובלים ביניהם דמוקרטיה, רב-תרבותיות או מגוון דעות - כאלו גם פקידי המחול שלנו ובהחלט שונה מהן ומיוחדת מאוד הייתה גורית קדמן
שהייתה אדם דגול והזמינה בהתלהבות בהמשך הדרך גם ריקוד מרחל נדב למסע להקה ייצוגית לפסטיבל הנוער הדמוקרטי.
בין רקדני להקתה המיוחדת גם בכך שרקדו בה גברים היו: דליה כובאני, שושנה עאקל, אורה עאקל, ברוריה יצחק-הלוי (כובאני), רבקה עוזרי, יונה יפת, יהודה יעקובי, יצחק בן אברהם וסעדיה נהרי.

בשנת 1948 התקיים רסיטל המחולות הראשון של רחל נדב בתל-אביב שכלל את יצירותיה "רועת הצאן", "מרים" בהשראת הדמות התנ"כית והלהיט הגדול שלה מתקופת ניקובה "אקסטזה". ב"ערב רסיטל" אחר העלתה רחל נדב את "שיר השירים" שכלל 3 ריקודים "שחורה אני ונאוה", "אני ישנה ולבי ער" גם את "חביבי מחבוב".

בשנת 1954 הצטרפה נדב ללהקת "קדמה" ובשנת 1956 היא יצאה למסע הופעות מאוד ארוך בארה"ב. תחילה הופיעה נדב בקופר-יוניון ומשם יצאה לרחבי ארה"ב. ההצלחה הייתה גדולה: "רחל נדב מחוללת פלאות על הבמה, היא ממלאת את הבמה כאילו והייתה להקה שלמה של רקדנים" כתב עליה הדאנס ניוז. בין מעריציה באותה התקופה הייתה גם הכהנת של הבאלט המודרני מרתה גראהם שהזמינה אותה אל בית ספרה ונתנה לה מלגת לימודים מלאה, כמנהג הימים ההם במתן כבוד ליוצר הצעיר. מאותה תקופה שבה והוזמנה נדב אחת לשנה לככב במחולותיה בארה"ב. הופעת הפרדה שלה מהבמה הייתה מרגשת מאוד וגם היא הייתה מאוד מוצלחת. ההופעה התקיימה בניו-יורק בשנת 1961. "טכניקה של ריקוד אותה רכשה (נדב) מאפשרת לה חופש תנועה גדול וסגנון עשיר שהביאה עמה מישראל משמר אותה ומציג אותה כאמנית מקורית . ... 27.9.61 דאנס ניוז.

מששבה ארצה - כיאה לאשת רוח דגולה - הקדישה מזמנה לילדים בעיקר ילדי עולים וסייעה להם להתפתח, לבטא עצמם בחברה החדשה. הרחק מהזרקורים, בעבודת קודש של רקדנית, מחנכת ואשת תרבות אמיתית הקדישה נדב מאהבתה לריקוד
והעבירה אותה לדורות הבאים. בין מפעליה בתחום זה עבודה עם ילדים עולים מהודו ויחד אתם נדב שחזרה, במושב אביעזר, ריקודים הודיים מסורתיים. ילדים בני 13 נשמו בעזרתה מתרבות עדתם ולא נותקו ממנה כמנהג המהגרים לארצנו. ברגישותה הצליחה נדב ליצור גשר תרבותי טבעי והקבוצה הפיקה בעזרתה את מחולותיה ביניהם מחולות עתיקים וחדשים. בהמשך הם היו ללהקת המחול של מושב אביעזר. בנערותי, בראשית שנות ה 60 פגשתי בלהקה זו באחד המופעים שהשתתפתי בהם. העוצמה שחשתי נוכח מופע הלהקה זכורה לי עוד היום, במיוחד השאירה עלי רושם גדול סולנית הלהקה שדמותה לא משה מעיני עד עצם היום הזה. אברהם דקל מאותם ילדים מספר כיום בגאוה "הופענו בתחרות של נוער שוחר אמנות שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים בשנת 1962 וזכינו במקום הראשון. רחל נדב, מהראשונות והמיוחדות שברקדניות ארץ ישראל. אנו מצדיעים לפועלך
ומברכים אותך בבריאות ואריכות ימים. לו היה ניתן הדבר בידי גם רחל נדב וגם ירדנה כהן היו נלמדות בבתי הספר שלנו הרבה לפני תורותיהן של הרקדניות האמריקאיות והגרמניות והיו שתי אלו זוכות בפרס ישראל. ילדי ישראל היו מתקרבים הודות לפרס זה אל אמנותן ואל שורשי תרבותם. לא יתכן שמשימה זו תוטל רק על יחידים רק על מתנדבים או על אתר המחול של ישראל.

פורסם 1.12.01