זאב חבצלת היה האיש הכי מפוזר, הרשלן האולטימטיווי, שהיה עולה למטוס לחו"ל בסנדלים וגופיה, אחד האומנים המוכשרים ביותר של דורו, שעסק בטבע, באומניות הלחימה מהמזרח הרחוק, בריקודי-עם ובכוריאוגרפיה בימתית בקנה מידה גדול וחגיגי,
כותב ומחבר שירים וריקודים משלו - בקיצור איש מוכשר בכל הכיוונים. ובלגניסט מקסים ללא תקנה. רב-אומן של האלתור הישראלי, שרק אנשים מוכשרים מאוד יכולים לנצל לטובת מטרותיהם.

וכל זה בשנות ה- 40 וה - 50 של המאה ה -- 20. משמע בעזרת אלתורים ובלי תקציבים של ממש. ויחד עם זאת היה איש לבבי וחביב, ואיני סבור שהיה לו ולו אוייב אחד. עכשיו, כ - 40 שנה אחרי שזאב נספה בתאונת טרקטור בשנת 1962, ימים ספורים לפני שהושלם סרט הקולנוע הראשון באורך מלא שביים, יצא לאור ספר, שערכה רנה שרת ובו דברים שזאב כתב, רישומים שצייר, דברי הגות על מחול וביקורות שכתב אבל לא פירסם.

"מחולנו לי ולך" )112 ע'(, יצא לאור בהוצאת "גלבוע", משמע של בית-אלפה הקיבוץ בו היה חבר. זהו תיעוד עשיר וערוך הייטב. ולכל מי שמתעניין בחיי המחול של טרם-מדינה ובעשור הראשון של קיומה, ימצא כאן שפע חומרים מרתקים.

למען האמת, אין זו הפעם הראשונה שחומרים אוטוביוגראפיים, עיוניים ופיוטיים אלה רואים אור. חבריו בקיבוץ הוציאו ספר מעין זה אחרי מותו. ובגיליונות "מחול בישראל" שונים חלקם ראו אור.

מעניין במיוחד, לדעתי, הוא החומר העוסק במופעי המחול והשירה, שזאב ביים ועיצב לכבוד הפסטיבאלים של "תנועת השלום", כאשר הלהקה הישראלית הייתה שגריר יחיד כמעט שלנו במזרח אירופה וברוסיה.

הערותיה של רנה שרת חשובות בייחוד לדור צעיר של קוראים, שאינם בקיאים בהתרחשויות אותן שנים, מבחינה מדינית ואומנותית כאחד.

זאב היה באמת "איש הרנסנס" - אומן ואיש-תנועה, בשני המובנים, של המחול ושל התנועה הקיבוצית, ששום אומנות לא הייתה זרה לו. וגם במובן העתיק של החלוציות האמיתית, במובן: במקום שאין איש היה איש.

את מקום המחול והכוריאוגרפיה תפס בחייו של חבצלת בשנות החמישים הקולנוע. והדרך היחידה אז להגיע לחו"ל בעזרת ה"קיבוץ הארצי" היה להיות שליח בתנועת-הנער השומר הצעיר. בדרך זו נסע זאב לאיטליה, כי התלהב מהריאליזם האיטלקי. וכך הלך להשתלם אצל דה-סיקה, פליני ועמיתיהם. האמת היא, שזאב עצמו יכול היה לשמש נושא נהדר לסרט קולנוע.

פורסם 15.05.06