יצירות מופת
הדפס כל המאמרים

הבידרה - "La Bayadere", והמחול של היצירות המתות

יצירת מופת שמתגלה שוב במערב מאת ירון מרגולין

 

יותר ויותר רקדנים חייבים את הקרירה שלהם לבאלט "הבידרה" ("La Bayadre," )
מאת הכו' האגדי מריוס פטיפה (Marius Petipe).
השבוע זכינו לראות בערוץ המוזיקה את הבאלט בכיכובם של רקדני הרויאל באלט -
התפאורה המדהימה, הכוריאוגרפיה בעיקר תפקידי היחיד הדואטים והמערכה האפלה על
הביצוע המרשים שבו והזכירו את עוצמת הבאלט - גם הוא כמובן טרם נראה על קרשי
הבמה שלנו - ואישי הריקוד כאן עדיין חושבים שאנו בעלי השכלה מחולית רחבה דיה
כדי להכריע מי יקבל אצלנו פרסים לריקוד מהממשל המקומי וממי ימנע תקציב סיוע
לפיתוח אמנותו כרקדן או כוריאוגרף. הסולנים לא הדהימו הפעם ואפשר לומר
ש"הבידרה" לא רק שמעלה כוכבים, היא ובעיקר התפקיד הראשי "סולור"
גם מכה בהם ומוריד אותם לקרשים.

 


בשנת 1877 נוצר הבאלט הבידרה, בסנט פטרסבורג. הכוריאוגרפים לב איבנוב ומריוס
פטיפה שוב חברו יחדיו יצרו את יצירת המופת בת 4 המערכות (למוזיקה פשוטה למדי
מעין מוזיקה למחול עכשווי ובה בעיקר אוירה וקצב מאת Minkus) בשם "הבידרה".
במרכז הבאלט סיפור של אהבה והפעם האהבה היא אהבה לריקוד עצמו ולמאבק הבלתי
מתפשר של גיבורי האמנות על מימושו. הרעיון מוצג כאן על ידי סיפור של אהבה בלתי
אפשרית בין לוחם ורקדנית - מתרחש בהודו הרחוקה.
הבידרה היא רקדנית אקזוטית - קדושה שרוקדת בבית-מקדש הודי קוראים לה ניקיה
Nikia. היא מתאהבת בבחור מאורס - לוחם, בשם סולור (Solor) שמשיב לה אהבה.
ארוסתו של סולור בת אצולה קוראים לה גמזאטי (Gamzzati) היא ביתו של הרג'ה -
הנסיך המקומי. בכל אופן היא מקנאה רוגזת והורגת את ניקיה בעזרת תכסיס שמאזכר את
הבאלט ג'יזל. נחש ארסי בתוך סל פרחים ניתן לרקדנית במתנה והוא, כמו הנחש של
גן-העדן הקדום גורם לסילוקם של השניים.

 


ניקיה מתה וסולור חולם להמשיך את אהבתו לרקדנית הקדוש בארץ הצללים (the Kingdom of the shadeh
)... חלום שמתממש במותו. מות סולור מתרחש כטרגדיה של אהבה
נוספת.
במהלך טקס הנישואין של סולור וארוסתו במקדש - המקדש של הבידרה - המקדש נהרס
וקובר אותם תחתיו.
יאמר לזכותה של המוזיקה ה"עכשווית" ההיא שהקצב בה דרמטי ולשם שינוי בא
כשהריקוד זקוק לדראמה יש בה צלילים נחמדים ומדי פעם הם גם נעימים ובאים
כשהאווירה רומנטית ונינוחה.
במשך שנים שמר הקירוב על ההפקה שיש המכנים אותה שם "רקדנית בית-המקדש"
לא רק "הבידרה" אבל בפועל הקירוב העלה רק את פרק "ממלכת הצללים"
מתוך ה"בידרה" (מערכה 2) - פרק שנחשב ליצירת המופת של מריוס פטיפה.
בשנת 1961 הועלה הבאלט במערב לראשונה, על-ידי הקירוב והלם את הקהל. שנתיים
לאחר מכן בשנת 1963 נורייב העלה את הבאלט ב"רויאל באלט" זו למעשה ההפקה שהוזכרה
בפתיח שנראתה ביום א' ה 02/05/12 על מסכי הטלויזיה בישראל.
כעשר שנים לאחר שנורייב העלה את ה"בידרה" בלונדון (גם באופרה של פריז), העלתה
מקרובה האגדית (Makarova) את הבאלט ב ABT - באמריקאן דאנס תיאטר (1980). את
ממלכת הצללים ששחזר נורייב נהוג לשמור - גם ברויאל באלט ולהוסיף עליה גרסאות.
ישנן גרסאות רבות וחלקן גם מנסות להתמודד עם הרדידות הרגשית של המוזיקה.
מנעד רגשי מצומצם מקשה על הרקדנים להרים את רגשות התפקיד ולהעמיקם הגם שהנושא
והכוריאוגרפיה מאפשרים זאת, המוזיקה בולמת את התפתחותם. מכל מקום הרויאל באלט
רכש את הגרסה של מקרובה שבה המערכה האחרונה למעשה כל כולה בכוריאוגרפיה שלה
והיא זו שנראתה בטלוויזיה אצלנו.

 


ממלכת הצללים

במקור ממלכת הצללים - שנחשבת בגרסה של נורייב או של הקירוב כולה ככוריאוגרפיה
מאת פטיפה כוללת 32 רקדניות שנכנסות בזו אחר זו אל הבמה ויוצרות את הקרשצנדו
המחולי המפורסם שנהוג להשוות בינו ובין הבולרו מאת רוול גם הוא רק קרשצנדו
(שניהם בנוים על הגברת עוצמת הרגש בעזרת הוספת אלמנט למאגר שמורחב על ידו).
גרסת הרויאל באלט שנראתה, הראתה רק 24 רקדניות במערכה השניה המוקדשת כולה
לסצנה יפיפיה זו אבל הביצוע היה מושלם ואכן ריקוד זה של "ממלכת הצללים" הוא
בהחלט יצירת מופת.

 

 

בנוסף לכך הריקוד בעיקר "ממלכת הצללים" הוא בהחלט מחול רומנטי על פי כל קנה
מידה ויש הרואים את תחילתו דווקא באופרה של מירבר ג'אקומו "רובר השטן".
באופרה זו מתקיים ריקוד של ממלכת הצללים
בשם "הריקוד הנמוך, הואלס התהומי או התופתי" (Valse infernale) בו מתוארות
נשמות של נזירות היוצאות מקבריהן בליל ירח מוזר וחשוך - בכורה 21
בנובמבר 1831.

 


הצלחת הסצנה הקצרה הייתה גדולה מהמשוער והפכה לשיחת היום בפריז. ההתרגשות
הביאה את הזמר הראשי אדולף נורי (Adolf nourit) ששר באופרה את תפקיד הרוזן
רובר ( Count robert ) לעצב רעיון מחולי שבמרכזו נשמות של נשים בתוליות
והן רוקדות לאור הירח המוזר - לבאלט העל-טבעי שלו הוא קרא "סילפידות"
(La sylyphide) ואת הרעיון הגיש לטגליוני (Filippo Taglioni) שביתו מארי
טגליוני (Marie Taglioni ) הייתה אז רקדנית מפורסמת וזו שהובילה באופרה של
מירבר את קבוצת הרקדניות שרקדו את עלייתן של הנשמות של הנזירות.
(טגליוני היא הרקדנית הראשונה שרקדה על הבהונות).
בשנת 1832 נערכה הופעת הבכורה של 'הסילפידים' ואחריהן בא מבול של מחולות
"על-טבעיים" ששיאם בבאלט ג'יזל מאת פרו.
הבכורה של ג'יזל התקיימה בפריז 28 ביוני Gissele (1841).
רעיונות המהפכה הצרפתית, הדרישה לשוויון גם רעיון "כל הרגשות שווים" וכנות
הביטוי או הבאת קיצוניות הרגש לבמה הרומנטית שקדמה להם והועלו על ידי היוצרים
החדשים של התקופה הרומנטית דרשו נושאים חדשים. אלו שבהם הדמות עוברת ומשתנה
ברגשותיה מסצנה של אישה קדושה או אצילית לטרוף ומחיים למחול שאחרי המוות תאמו
לכוריאוגרפים החדשים.

הרקדנים התפתחו והיו לאמנים המצב דרש תפקידים שיבטאו את כישוריהם ואת יכולתם
לפרוש מהקבוצה ולרקוד לבד והיטב. "ג'יזל" ( 1841) והבידרה (1877, 4 February)
שנראית כניסיון ליצר ג'יזל מנומנטאלית הם באלטים שמייצגים את שיאה של תפיסת
העולם הזו. תשוקות להגשמה וחששות מוזרים ממימושה חברו בהם והיו לנושאם המרכזי.
הבאלט נוצר בסנט פטרסבורג בתקופה בה חדלו לעודד הגעה של כוכבי באלט מהמערב
משום שהרקדנים הרוסים היו טובים מהם - מכל מקום נדרש באלט שיאפשר להם להוכיח
זאת וה"בידרה" בהחלט עונה על הדרישה החדשה שנוצרה. דרישה מקבילה לאותו מצב
הייתה בפריז כשפרו יצר שם את ג'יזל (ג'יזל הראשונה הייתה שרלוטה גריסי).
ראוי לציין ואולי למזלו של פטיפה שלא היה באותה תקופה תקציב מספיק לאפשר לו
לעבוד באולם חזרות עם כל הלהקה והוא נאלץ במשך שישה חודשים לעבוד ביחידות עם
הרקדנים - סיטואציה שמסבירה את איכותם הגבוהה של ריקודי היחיד והדואטים שבריקוד
גם של המחולות הקאמריים הרבים.

 

 

סרגי ויקרב (Sergei Viakrav)

סרגי ויקרב שרקד בתפקידי סולו והיה גם כוריאוגרף בקירוב במשך כ 20 שנה החל
לאחרונה לעצב מחדש באלטים גדולים הגם שאיש לא שמע למעשה על באלט גדול שלו עצמו.
הפקתו "היפיפיה הנרדמת" ("Sleeping Beauty") בשנת 1999 זכתה לכל הכיבודים
והפרסים האפשריים ברוסיה.
כיום ויקרב מנהל אומנותית את להקת הבאלט של נובוסיבירסק.
בלהקה זו הוא העלה השנה את קופליה ("Coppelia") הפקה שזכתה
לפרס מסכת הזהב בפסטיבל המוסקבאי (the Golden mask) עבור הבאלט הטוב של השנה.
כתבות בנושא התפרסמו באתר "הריקוד" והדם של האישים הרוסיים וקינאתם בלהקה של
ויקרב על שגרפה את הפרסים מהקירוב עם ההפקה מהדהדים אפילו באתרנו.
"יש להחזיר את המהלכים הגדולים של הבאלט מהעבר אל הבמה" אומר ויקרב ששחזר גם
את ה"בידרה".

 


ויקרב אומר שאפילו ממלכת הצללים נרקדת לא בדיוק כפי שצריכה הייתה להרקד על-פי
הבנתו את עולמו של פטיפה.
כל אמן גדול הוא גם בעל יכולת חדירה לנפשו של אמן גדול אחר. הוא בהחלט
יכול כך גם לצפות בה על-פי חלקי מהלך ממהלכיה ולדעת את המשכם בודאות.
זהו תחום הפרשנות של המבצע. ידועה במיוחד בתחום זה הדוגמא מחיי הפסנתרן
האגדי ולדימיר הורוביץ שתיקן בקונצרטו לפסנתר מאת מוצרט תו אחד.

 


בכל זאת הרי טרם הוכיח ויקרב את כישוריו ככוריאוגרף, לכן, ייטב אם נשאל מהיכן
הביטחון הזה של ויקרב בזהות המוחלטת של רגשותיו עם אלו של פטיפה בבידרה, במערכת
הצללים?
התשובה תשמח יותר את האקדמאים שבקוראנו:
באוניברסיטת הרוורד שבארה"ב נמצאים רשימות חשובות של צעדי הבאלט המקוריים כפי
שתיעד אותם במשך שנים ורשם אותם Nikolai sergeyev. סרגייב ערק למערב בשנת 1918
והעביר את רשימותיו להרברד - אם ויקרב לא בדיוק קורא את הלך רגשותיו של פטיפה
ומשחזרם הרי שלקרא כתב תנועה הוא יודע ויש לו העתקים מהנירות שבסיפריה ההיא.
ויקרב: "דרך העבר אנו רואים את העתיד, אסור לנו לשכוח את המורשת שלנו" אומר
הארכיאולוג החדש של הבאלט ואוהבי הארכיאולוגיה מוזמנים בימים אלו לצפות בהפקת
ה"בידרה" הנכונה על-פי התרשימים. נקוה שהתוצאה לא תהיה דומה לזו שבשחזורים של
הציורים הגדולים, למשל, בותיקן - דבר שלמרבה המזל הופסק ונאסר להמשיכו. מה
שברור לנו, זה שהוא לא צריך לשנות את פסקול המוזיקה לרוק כדי שאצלנו יזכה גם
כן בפרס על מפעל חיים בתחום העברת הריקוד מהנפש אל הספר, במיוחד כשמדובר
במחול רגשי כל כך כמו הבאלט הרומנטי.
אחרי הכל בספר אפילו חברותיה של נילי יודעות לרקוד ובל נשכח שראש הממשלה
הדגיש לאחרונה שגם ביבי יודע למגר בו את הטרור.
לשם הבהרה מסתבר שאצל ויקרב גישתו האקדמית חשובה יותר מהבנת רעיון הריקוד עצמו

או מהבנת הרעיון הרומנטי בכלל. על-פי ויקרב חייב לבוא שינוי מהותי של העלילה.
הבידרה המסמלת את הקדושה של הרקדנים מתאהבת בבחור מאורס, ארכיאולוג שמחפש
שיברי כלים ומשיב לה אהבה.
ארוסתו המקנאה אקדמאית ובת של פרופסור ידוע, רוגזת והורגת אותה. כתוצאה מזה
השניים נישאים ויוצאים לירח דבש בין הפירמידות של מצרים. שם האישה האקדמאית
מוצאת למענו בדרך מקרה איזה נחש מוזהב והוא הופך בזכותו להיות פרופסור מכובד
באוניברסיטת הרוארד.
הרעיון הגדול שב"בידרה" כך נדחק והופך לדבר רגיל ושכיח - כל שיש
לעשות עכשיו זה לייצר סצנות של ניכור, אלימות ואת הבידרה להפוך
לזונה גם הרקע משתנה ונהיה קולג' אין סולנים רק להקה רוקדת בתזזית
והכל יהיה כך מאוד עכשווי - אקדמי - רק לא מחולי.


פורסם 02/05/14


ירון מרגולין

 

The original production of La Bayad?re did not long survive Ekaterina Vazems retirement. Between the premiere and Vazem’s farewell February 17, 1884, it was given approximately 70 performances. Anna Johanson took over the lead role five times in the 1884-85 season. After the second act alone was performed in 1885, La Bayad?re was dropped from the repertoire.


In 1900 a revival was mounted to mark the 40th anniversary of dancer Pavel Gerdts artistic career. He took the role of Solor in a largely unchanged production. The entrance of the Shades was presented on a darkened stage (originally it had been lit brilliantly), and the number of dancers expanded from 32 to 48. It appears that much of the music was shortened. Although the dancers received glowing reviews, Petipas choreography did not fare so well at this outing "perhaps more boring than long and uninteresting."

 

The Story of the Complete Ballet

The ballet is set in legendary India. Nikiya, a bayad?re or temple dancer, is in love with Solor, a noble warrior. However, the Rajah decides to marry his daughter Gamzatti to Solor; overwhelmed by her beauty, Solor forgets his vows of love to Nikiya. When the Rajah learns of Nikiya and Solors love from the High Brahmin (who is also in love with Nikiya), he decides to have the bayad?re killed. Gamzatti tries to persuade Nikiya to give up Solor, but she refuses and attacks the princess who then also decides to have the bayad?re killed.

 

Nikiya dances at the betrothal celebrations of Gamzatti and Solor. She is fatefully bitten by a poisonous snake hidden in a basket of flowers sent by the Rajah and Gamzatti.

Solor has an hallucinatory vision of Nikiya in the "Kingdom of the Shades". He tries to grasp her but she disappears. Later, at his wedding ceremony he is again haunted by the vision of Nikiya which he alone can see. The gods, infuriated by the killing of Nikiya, destroy the temple, killing everyone in it. The spirits of Nikiya and Solor are reunited in eternal love.

 

 

La BayadEre
Music: Ludwig Minkus.
Plot: Sergey Khudekov and Marius Petipa.
Choreography: Marius Petipa.
Sets: K. Ivanov, P. Lambin, O. Allegri and A. Kwapp.

Tamara Rojo was Nikiya, Carlos Acosta was Solor and Marinela Nunez was Gamazatti, and it is difficult to imagine a better casting. Rojo's Nikiya lacked some necessary vulnerability and pathos in the role, but more than made up for this with her extraordinary technical control (did I dream than she turned slowly on point in unsuppported arabesque? Probably, but she held some of her balances so long that I can be forgiven this lapse). Acosta was a gracious partner to both Rojo and Nunez, with a pleasing warmth and wit to his performance. His dancing was clean and explosively powerful, as witnessed by the whistling and shouting reaction of the audience. (I do wonder, though, if any male dancer has merely to conclude a series of flying turns with a deep back-bend on his knees to elicit a similar reaction from the audience).

 

BAYADERE Shades opening adagio, male solo and coda (Petipa-Chabukiani/Minkus)
Yulia Makhalina and "surprise guest" Igor Zelensky. Makhalina was beautifully controlled in the initial adagio but, again, warped the choreography with 180-degree leg extensions. As stated in my posting on the first half of the show, Zelensky was neither mentioned in the printed program nor announced over the p.a. system, so I doubt that the public-at-large (non-balletomanes) had any idea who he is....but the moment that he took off in the famous solo, in which he seemed to be suspended in mid-air for seconds, all 2,750 people in the auditorium gasped in awe. Interestingly, following that solo and the loud "bravos" from the audience, there was a pause of half a minute before Yulia Makhalina came out for what we anticipated to be her solo. But, no, Zelensky walked on behind her, and what we got was the brief final coda

 

Igor Zelensky Royal Ballet Guest Principal by Jennifer Delaney

 La Bayadre February 2002 London, the royal ballet by Ann williams