המחול הפרסי - (הוידאו - כאן) ריקודה של שפחה הוא חלק מהאופרה הנודעת "חובנשצ'ינה" (1872-1889) מאת מוסורגסקי (תמונה 1 - מערכה 4). מחול שמביא את הנפש לאתגר אמנותי - לטעמי גל חן עומדת בו בגבורה. יסודותיו מערב (האסכולה הרוסית) ופרס. אימפריה ששלטה על מדינות רבות מטורקיה, יוון בחלקה, מצריים דרך בבל ועד להודו.
הריקוד היה אז חלק חשוב בפולחן הדתי ונרקד בפני המלוכה בטקסים ואירועים שונים. אישה רוקדת נחשבה לאלה קדושה.

האימפריה הפרסית, הייתה לאחת האימפריות המתקדמות בעולם העתיק והגדולה בהן. שני שבטים נודדים אחד מהצפון - מדי והפרסים שבט מהדרום חברו זה לזה והתיישבו ברמה הפוריה. בפרס הנוודים החלו לחפש באופן מפתיע מיים ודרכים לגדל גידולים חקלאיים. 

מוגאני - גיאולוג קדום ומהנדס גאון - מצא דרך לגלות שם מים בעזרת חוט ואבן - מטוטלת ששינתה את תנועותיה מעל מצבור מים תת קרקעית. מוגאני העלה מבטן האדמה את הסוד הנסתר: מיים.  הקנאת - תעלות מים תת-קרקעיות, שדומות יותר למקובל היום היו התשתית ועדות לכושר ההמצאה הנדיר של הפרסים הקדמונים. הם פתחו דרכים, גשרים ואפילו את תעלת דריווש שקדמה בהרבה שנים לתעלת סואץ.

פרס הקדומה הייתה לאמפריה מרשימה מבחינת כושר ההמצאה והפילוסופיה הסובלנית שלה עלתה בקידמה על רומא ויוון גם יחד. הפרסים הם שהחלו את תורת האימון לגדולה המקובלת בימנו וכן את נושא האימון למשא ומתן מצליח (עליו כתבתי כאן).

שושן הבירה נבנתה על-ידי יורשו של כורש דריווש. שבעצמו עלה לגדולה לא בזכות זכויותיו כבן ממשיך אלא הודות ליועצו ומורו שהיה המאמן הגדול לחיים בהסטוריה הקדומה. שושן הייתה עיר מרהיבה - מפוארת והתנ"ך מקדיש לתפארתה בו מקום (מגילת אסתר).

את הטוב ביותר והמתקדם אספו הפרסים, כולל רעיונות לחיים, קידמה וטכנולוגיה כמחליפיהם הרומאים ואחריהם האמריקאים וכדי לבנות את ממלכתם האדירה שכללו ופתחו אותם עוד יותר. פסרגדה שנוסדה על-ידי כורש שקדם לדריווש ובה גם נקבר ועוד בקבר ענוו מאוד פשוט אבל אלגנטי ביותר (שנשמר עד ימנו), שיקפה זאת יותר מכול.  כיום באירן, עיר יחודית, ראשונה מסוגה שכבר לפני 4000 שנה הביאה חדשנות שייצגה את הגישה הכוללת של כורש מלך פרס וההומניסט הראשון. שיא האיכות והתובנה שלו במעולה שבמדינות שכבש אותו הביא לבירתו זו: עיצוב, תכנון אמנות, ובנייה משיאי העולם העתיק הובאו לכאן ושוכללו ומה שהיה לרומא ואחר כך ל"אמריקה" נולד כאן על-ידי כורש הפרסי. סתתים, חרשי עץ, חרשי אבן, יוצרי תבליטים שהובאו ממצרים, אסיה הקטנה, בבל מכל העולם העתיק חברו לבנות את הבירה פסרגדה. (מאז שנת 2004 מוכרזת פסארגאדה  או פסרגדה כאתר מורשת עולמית.)

שני ארמונות מוקפים בגנים מלאכותיים היו לשיא שטרם נראה עד אז בליבה של פסרגדה של כורש.

"פרידיסיה" - הגן המוכר היום "צרפתי" נולד כאן. זה היה פארק רחב ידיים מחולק לערוגות מרובעות ובן פרחים, ידועים השושנים, שושן צחור, עצי הדובדבן גם הרימונים. גינון מופלא בלב המדבר. הגנים הפרסיים נבנו בעזרת מערכת השקייה (עצומה) שנחצבה באבן הגיר. המערכת תוכננה כך שהמים יכנסו למערכת אגנים קטנים, בריכות מיים. גן עדן של כורש. גני פסרגדה הניחו את היסוד לרוב הגנים הנפלאים שהעולם פגש במאות ואלפי השנים שבאו אחרי הגנים הפרסיים הללו.

פרידיסיה הייתה ייחודית, התכנון הרבוע, המרובעים והרבועים - זה היה פלא עיצובי שטרם נראה. שליטת כורש בטבע, שהשתקפה בגיאומטריה העיצובית. זו הייתה אמנות ואמנות גדולה ממש. ההיסטוריון ד"ר קווה פארוק מוסיף שהגיאומטריה חדרה גם למבנה הברושים והסיחים גם שושנים שנגזזו בהתאם - גם הדשאים עוצבו בריבועים אלו - הכל היה מעוצב וגזום היטב. בפרידיסיה זה התחיל הקונספט של הגן המודרני וכאן הוא היה. בפרס בפרידסיה על-ידי כורש. כורש שסירב לשעבד את נכבשיו לעבדים הוא היה סובלני והבין את חשיבות התרבות והאמונה הדתית של נתיניו וגם אם כבש עוד ועוד שטחים את השושנים עיצב בגנו לא את בני-האדם. 

מכל מקום פרספוליס הייתה בירתה היפיפיה להדהים. הכובשים היווניים (אלכסנדר הגדול) שרפו את ארמונותיה שלא היה להם אח ורע בשום מקום בעולם נודע במיוחד היה ארמון אפדאנה, "אולם הוויכוחים" וקשה להבין כיצד מוקדון שהעריץ את תרבות פרס ואת פרס עצמה הורה כדברי ההיסטוריון אל-בירוני מהמאה ה-11 ב"דברי ימי העמים העתיקים" לשרוף מסמכים היסטוריים חשובים בה. כורש הגדול שלט כאן בסובלנות דתית יוצאת דופן ומאבני היסוד של מדיניותו אותה, אלכסנדר הגדול אימץ וסובלנותו רבת האופקים של כורש לאחר עמדה במרכזה.  נודעת תקופת שיחרורם של היהודים מבבל ושיבתם לארץ ישראל לזכות הגינותו וסובלנותו יוצאת הדופן הזו. כשכורש כבש את בבל - לא משעבד הגיע עדה אלא משחרר וכאמור לעיל את בני-ישראל משם הוא שיחרר. איש, מעולם - קודם לכן, לא העלה על דעתו רעיון כזה ושום מלך לא שיחרר עם מכובשיו והשיבו לארצו - כורש היה אחד מהמדינאים הגדולים, גאון פוליטי ומנהל מעולה - ההיסטוריונים מכנים אותו ההומניסט, אלכסנדר הגדול העריץ אותו הבין את גדולתו טוב מרבים החיים כיום. היוונים הגם שכבש אותם ראו בו שליט הוגן ומחוקק ראוי.

עיר הפרסים - "פרסא" ליד שירז של ימנו בנה דריווש את עירו הבלתי רגילה, ללמדכם את גדולתה של פרס, גדולה שלא נתפסת ופחות מדי נלמדת. שמה עיר הפרסים פרספוליס קראו לה היוונים.

פרספוליס יופיה של ירושלים בעת העתיקה היה הר הבית שנבנה על פלטפורמה ענקית ומבנה המקדש התנשא מעליה  - פרס ועירו של כורש שדריווש המשיך בבנייתה בודאי היו ההשראה לה. שהרי עיר הפרסים, עירו של כורש ודריווש כך נבנתה. כל ארמונותיה התנשאו מעל פלטפורמה אבן, אחת ענקית בת יותר מ 125.000 מ"ר. שנועדה להעצים ולהרשים ולהאדיר את מעמדו של דריווש ואת מעמדה של ממלכתו. כדי לבנות פרפסת ענק לארמונות דריווש היה צורך לשנות את פני הנוף. תפיסה כזו מוצאים רק בעידן האדריכלות בת-זמננו. אמני פרס עלו על כל מה שעמי קדם ידעו והכירו. המהנדסים יישרו את הקרקע, הקימו קיר תמך, וכל זאת כדי שמי שמתקרב לפרספוליס את הארמונות יראה מרחוק.

פרספולס הייתה אתגר למהנדסי התקופה. חומותיה עלו על 18 מטר גובה. 10 מטרים היה עוביים. עמודים מעוצבים שולבו בחומת הענק והיופי היה רב ועוצר נשימה. אפדנה - אולם קבלת הפנים שכורש בנה הייה שיא השיאים. אבל המדהים עוד יותר לדעתי נמצא באמנים, במעצבים, בבנאים ובסוחרים שניפקו את המצרכים למפעל הבנייה - כולם זכו לתשלום הוגן. עד לתקופת כורש ודריווש- עבדים הופעלו לשם כך וכן ביוון וברומא... לא כאן. הכל היה מתוכנן בחוכמה והאימפריה הגיעה לממדי ענק והייתה מהאמפריות הגדולות בכל הזמנים.

ברבות השנים גם הערבים עלו על פרס, הם שלא דגלו בשיוויון ולא בסובלנות סחרו בנשות הפרסים כשהאימפריה כבר לא הייתה עוד והרקדנית לא הוגדרה אלה - רק שפחה.

מסורת המחול הפרסי כמעט ונעלמה אבל עולמה של השפחה - עבד לבעליה השתרש. האיסלם בא ואסר על ריקוד אישה בנוכחות גברית. למעשה שורשיו האמיתיים נעלמו וחברו למחול הקלאסי מהמזרח. אבל התאוה של הנפש לרקוד נותרה והריקוד נרקד בפרס ע"י גברים סופיים. והדברים הגיעו לידי כך שאפילו חפיז  וג'לאל אלדין רומי המשוררים - אהבו וביטאו את אהבתם לריקוד בשיריהם שם הריקוד מתואר "ככלי רוחני כדי להיות אחד עם אלוהים" QADJAR

בתקופת המלכים הפרסיים, הריקוד היה חלק מתרבות האליטה וגם נשים רקדו אבל בקרב העשירים ומעמד הבורגנות. אין לנו ידע כיצד התנהל הריקוד, סביר להניח שלא היה מפותח יותר משהגיע לאירופה דרך יוון. רקיעות קצובות, קשר בין כלליות המקצב וכפות הרגלים שמתופפות אותו בקרקע וכפות הידיים משלימות פה ושם את חסרונו בתיפוף כביכול על האויר - המלודיה, הרגש לו היה בא עד התנועה אני סובר שהיונים לא היו מניחים לזאת להעדר ממחולותיהם -  התלבושת כללה בד"כ שמלות ארוכות, שרוולים ארוכים הסתירו את הידיים, ומעל לכול נלבש מעיל ארוך מעוטר גם הוא להסתרה. וכפי שמתואר במחול מהמזרח - בקרב הערבים גם כאן מכנסיים נלבשו מתחת לשמלה. 
המחול הפרסי כולל, עבודת רגליים במקצבים שונים, תנועות פלג גוף עליון, מתפתלות בסגנון המכונה ריקודי בטן, אלא שיודעי הסוד גם כאן הרגליים, ניעות הברכיים הקצובות הן שמעגלות את הגב ומפתלות אותו כנחש. כיום ידועים כ 22 סוגים שונים של מחול פרסי.
פרס הייתה לאיראן, בה צעירים וצעירות לומדים את הריקוד בסתר בקבוצות קטנות והדבר מוגדר כסוד. מהגרי פרס שהגיעו לארה"ב, הביאו איתם גם את המורשת שלהם, המחול הפרסי המשיך בעזרתם להתפתח ותרבות מחולות פרס הגיעה לתודעתנו.

מוסורגסקי הכיר את המוזיקה שמקורה במזרח ואהב את יסודותיה הבאים ממרחבים גיאוגרפיים שונים, סימני היתק, האוסול והמקאם הם יסודות ובסיס במוסיקה זו, המקצב מוצג כנוסחה ריתמית והצורות המוסיקאליות במזרח שונות משהכיר מוסורגסקי ברוסיה.הוא עצמו נמנה על תלמידי  מילי באלאקירב - מלחין ומורה חדשן מזרם הייחודיות שקידם ועשה את המוזיקה שאנו מכנים "המוסיקה הרוסית".
לשיאה הגיעה האופרה הרוסית ביצירותיו של מודסט מוסורגסקי כשחובנשצ'ינה (אופרה ב 5 מערכות) שיאה והרקע למחול העבד שחיברתי עבור גל חן - רקדנית ותלמידתי לריקוד.
khovanshchina - מאבקים פוליטיים בסוף המאה ה- 17 מהווים רקע לאופרה. חדשנות מול מסורתיות.

חובשצ׳ינה מגוללת ארועים מההיסטוריה הרוסית, מרד שארגן הנסיך איבן חובנסקי נגד הצאר פטר הגדול במרכזה. חובנסקי שהיה שמרן עומד במרכזה של האופרה. אדם עשיר ומיושן שהתנגד לחידושים שהצר הכניס לחייה של רוסיה ובעיקר מתוך התנגדות לנטיותיו המערביות. בשעה שפטר הגדול הוציא את רוסיה ממעמד של מדינה נכשלת ובשנת 1703 הקים הצאר המתקדם עיר לתפארת היא סנקט פטרסבורג שנבנתה ברוב פאר על נהר הניבה בשטח שנכבש על-ידו מידי השבדים. פטר הגדול שעל שמו העיר ביקש מוצא, נמל בים הבלטי, שכן בתקופתו הבעיה העיקרית הייתה נעוצה בעובדה שלא היה לרוסיה מוצא ראוי לשמו לים והעסקים הגדולים באותם זמנים היו בידי יורדי הים הגדולים, כך יצא נגד שוודיה וגם עבר (בכוח הזרוע) כל חופו המזרחי של הים הבלטי לרוסיה. הוא הנהיג משטר ריכוזי. כמלכים ריכוזיים לפניו בעקבות הרנסנס שהובילו ריכוזיות (בצרפת, אנגליה ובספרד) לחם באצולה.
פיודור, איון וסופיה אחיו (החורגים), ניסו לחסום את דרכו, גם הם מככבים באופרה המורכבת חובנשצ׳ינה. אבל הוא, ולא הם שעשה את רוסיה ל״צרפתית״ והאליטה נהגה לדבר ולשיר בצרפתית תוך כדי התעשרותה.
יצוין שחבורת החמישה, ומוסורגסקי אחד ממנה בנוסף לרקדנים פוקין וניז׳ינסקי - כל המי ומי שעשה את האמנות הרוסית הגדולה, התנגד להתבטלות התרבותית הזו. אף אחד מהם לא היה שורד בימנו, לא במוסקבה המתבטלת שוב, הפעם בפני תרבות אמריקה, אבל גם לא בתל-אביב המתבטלת בפני ניו-יורק.
האופרה מתרחשת במוסקבה בשנת 1682.
הכיכר האדומה עומדת בפתח המערכה הראשונה.

במשך שנים עבד מוסורגסקי על האופרה הזו. ב 1880, שנה לפני מותו - חדל לעסוק בה וטרם הושלמה יצירת המופת שלו. חובתנו לרימסקי-קורסקוב בעל הרוח החדשנית על שהגיעה לידנו שלמה - ובה הותיק והמעולה חובר לחדשני בזכות שני היוצרים הללו.

ריקוד העבד - הוא פנינה מוזיקלית - כושר ההמצאה והחדשנות חוברים לעמוק ולמסורתי ונשזרים במוזיקה המזרחית (פרסית, עיראקית ואפילו ערבית) נעימה רוסית מובהקת - מחברת ומחבקת את המורכבות הסוערת והגאונית של המלחין - צלילים חרישים שמתפתחים לדרמה עוצמתית רבת מתח ותשוקה לרקוד וייבבה שבסיומה.
העבד הרוקד - מעצב רעיון בו אדם נכרע לגורלו - לרקוד את הריקוד האהוב על נשמתו במצב בו אין לו כוח כוח להמשיך ולחיות מרוב השפלה. הריקוד נרקד בחלל של חדר מפואר, בארמון של הנסיך הרוסי שנאחז בשורשי התרבות הרוסית אבל במידת מה של שמרנות ושל חשש משינוי. הנסיך חובנסקי  Prince Ivan Khovansky מבקש לבדר את נפשו עם אמנות הריקוד.  שפחה כבולה שנשבתה בידי חייליו נבחרת לענג אותו. היא עצמה רקדנית גדולה, במהלך הריקוד הפרעה - הנסיך מקבל הַתְרָאָה
לפיה עומדים לרצוח אותו. חֶלְאַת האדם שבו קופצת לפוגע בשליח שבא להושיעו. זו האוירה בה השפחה רוקדת את המחול. רקדנית שבויה - רוקדת.
בתקופת השואה נגנים נגנו בתזמורות קאמריות להולכים אל מותם. פעמים רבות שאלתי את עצמי אם לא תוך כדי נגינה התעלתה נפשם להשראה שהובילה אותם בניגון לרצונם כמתואר ב"מחול השפחה" שלי לנגן את המוזיקה ממש הגם שחייהם היו תלויים בנגינתם בסיטואציה שסביר להניח שלא היו בוחרים לנגן בה כלל וכלל.
תפקיד "שפחה רוקדת) דורשני. מחול שמעצב למעשה נפש של אמן אמיתי - את המחול עצמו חיברתי במשך תקופה ארוכה כמעט 10 שנים שעיקרה הוקדש להבין את רזי המוזיקה של מוסורגסקי ובמיוחד קטע מופלא זה מחובנשצ'ינה - "הריקוד הפרסי".
למדתי לשם כך מוזיקה ערבית ונסעתי גם לקהיר כדי ללמוד, לצפות ברקדניות הגדולות שם וגם לעצב לגל חן את הבגד שבוידאו המצורף - הסתייעתי באל-ג'עפר שעיצב עבור רקדניות הרקס שארקי הגדולות של מצריים.
החיבור ביני ונפתלי עירוני וגל חן אפשר לי לעצב את הכוראוגרפיה הזו שבה אני רואה את אחד משיאי יצירתי. הגם שהמחול לא הושלם ולא הגיע עדיין אל שיאו מבחינה כוריאוגרפית. בהקשר זה הייתי מכניס כיום מספר שינויים (רובם במרחב המחול, יש להרחיבו במספר מקומות ולהביאו לרוחב החלל המוסיקאלי כמו בסצנת הטרוף שעה שהשפחה רצה אל מתקן הובלתה קשורה לבמת הריקוד) הגרסה של גל חן ׁ(1996) בהחלט מרשימה אותי גם כיום. נערה יפה מובלת כבולה לרקוד לפני הצאר ובמחול זה תלויים חייה. תיהנו. ירון

Plisetskaya: Dance of the Persian Slave (Khovanshchina

Maya Plisetskaya - Khovanshchina - Bolshoi Theatre

מחול פרסי - היסטוריה

 Dance of the Persian Slaves, from “Khovanshchina”

https://en.wikipedia.org/wiki/Yaron_Margolin

https://www.youtube.com/watch?v