שונות
הדפס כל המאמרים

אלים שמימיים

מאמר ראשון מסוגו על האלים השמימיים. הריקוד שהחל מעמדה דיוניסית פולחנית ופולחן דיוניסוס היה במרכזו, נהפך ברבות הימים - במערב התרבותי - למושא תרבות פטריארכלית.

המתבונן ביסודות המחול במערב או במזרח למשל ביוון העתיקה או בסין העתיקה מגלה כי היסוד של הריקוד היה בהתרשמות מתנועת הטבע והתפרצות הרגשות. הרקדן היווני הקדום נחשב לאדם שקיבל מתנה משמיים מאלוהים ורק לבודדים שבין בני התמותה ניתן כשרון לרקוד. כבוד הרקדן היה כה גדול שכל אתונאי אמיד דאג להשתלם בריקוד וללמוד אצל מנחה מדופלם לריקוד ובעל שם.
בשלב מסוים פרש המחול מביטויי הרגש והיה למחול שמייצג תרבות פטריארכלית מגדרית קבועה ובלתי משתנה בערכיה. תחילה המחול הפטריארכלי אמנם שימש פולחנים להרחבת דמותו הכוחנית והפטריארכלית של האל ושיכנוע מאמיניו בצייתנות אדוקה לגחמותיו הכוחניים, אבל גם בקרב בני האדם הרוקדים כאמצעי חיזור ומציאת בן זוג הוא התקיים.
מחולות חיזור היו והינם בעיקר ריגוש שמתבסס על-יסוד משיכת האישה למלא אחר רצון הגבר ששלט וישלוט בה (ישנן גם דוגמאות אחרות כמו בשבט הוודבה שחיי באפריקה - שם הנערות הרוקדות בוחרות את הגבר שנע מקושט, הוא מניע את עיניו אנה ואנה לקצב המוזיקה אלא שגם כאן המחול מורכ במיסודות פטריארכליים המונעים בין השאר חריגות מהשורה, מהקצב, מדגם הצעדים האדוק - הסדר נקבע מראש גם הגבר שכביכול תבחר לעצמה האישה - באופן חופשי אצל הוודבה נקבע מראש. רק בודדות הן הדוגמאות למחול שבא לבטא את הרגש כמחול סולו יווני בו הגבר מבכה את לכתה של אהובתו, בחופשיות נדירה). אדיקותו של הרקדן לדגם צעדים קבוע ויכולתו להישמר לנפשו ולא לחרוג ממנו הוא ממאפיניו של המחול כיום ויראה בכל מחול כמעט ממחול אתני גם מחול מזרחי בחתונות ועד למחול קבוצה בדיסקוטק או במחול עממי ומחול עכשווי. מקורו בתרבות הפטריארכלית בה כאמור אין לחרוג מהקבוע ומשנקבע מראש.

בתרבות הפטריארכלית הגבר שולט במשפחה וסמכותו בה כשל מלך. לאם אין סמכות. התסביך ששולט בתרבות הפטריארכלית הוא "תסביך כרונוס" או "סינדרום כרונוס". כשהמשפחה נתקפת בתסביך כרונוס אין ביכולתה לבוא ולעזור לילד המותקף על-ידי התנהגויותיהם התוקפניות של אנשיה גם אם הוא מותקף על-ידי אביו האם תשתוק ולא תתערב להגנתו.
תסביך (Chronos (or Chronus כרונוס הוא איסור על בני המשפחה להיחשף להשפעת אנשים, חינוך או ערכים שירחיבו את דעתם או את התנסותם ועמידת האב על כך שלא יסטו מהתוכניות שיש לו לגביהם. חלק מתסביך כרונוס בא לידי ביטוי בכך שאם הילד או הילדה בעלי מסוגלות לפעול באופן עצמאי הם מהווים בשביל האב המסובך (כרונוסית) איום וכאמור אין לאם המשפחה בנושא זה כל השפעה או יכולת לעזור להם.

אב בעל "תסביך כרונוס" יאכל את ילדיו ויסרס את האוטונומיה ואת הגדילה שלהם. בין אם מדובר בבת ובעיקר אם מדובר בבן זכר. אב זה נמשל לאל היווני (אביו של זאוס) כרונוס. הוא ככרונוס - שאכל את ילדיו מייד לאחר לידתם (שלוש בנות ושני בנים בלע כרונוס.), מגביל את עצמאותם ולא מכיר ברגשותיהם. הגבלת הילדים באה לידי ביטוי בתחומים רבים למשל, אסור לילדיו, בעיקר הזכרים לבכות או לבטא רגעי חולשה, אבל גם אין להם בחירה חופשית, אסור להם לצאת לדרך עצמאית ושונה משלו. הצלחות ילדיו נחשבות כהצלחותיו וכשלונותיהם כשלונותיו. אסור להם להכשל ואם נכשלו כאמור אסור להם להודות בכך רגשית. אסור להם לבכות.

"תסביך כרונוס" מפותח בתרבות פטריארכלית ושכיח בהרבה מתסביך אדיפוס. אין מטפלים בו משום שהוא משרת את יסודותיה האיתניים של התרבות הפטריארכלית. מקובל שעיקר הפגיעה בגברים, אך הוא פוגע גם בנשים.

התרבות הפטריארכלית מאופיינת במערכת היררכית קפדנית, בלתי נראית והיא כופה את ערכיה על חבריה, מעניקה כוח לצייתנים בבניה ומפלה ויוצרת העדפות נגד העצמאיים, ייחודיים ובעלי עמדות רגישות בקרב בניה. היא אוהבת כוח ונחישות גם צייתנות וקשיחות. תמיד יש בה מנצחים ומנוצחים. שולטים ונשלטים: אלים, מלכים ואדונים בעלי רכוש מול חסרי-כל גם נושאים אהודים ודחויים ביניהם אלו שאין לגעת בהם טאבו. בניה הדחויים שצלחו - הופכים ברבות הזמן לאליליה החדשים ביניהם אנשי חוכמה ופילוסופיה כאפלטון ושפינוזה, חוקרים כגלילאו גליליי ואמנים דגולים כרמברנדט, ואן גוך והכוריאוגרפים ואסלב ניז'ינסקי, גולזובסקי וברוניסלבה ניז'ינסקי.

הערכים האהודים על התרבות הפטריארכלית הם אחידות, נצחונות בתחרויות, השגיות וקונפורמיזים גם נושאים כוחניים, אלימים, אכזריים ואגרסיביים. נשיות מנוצלת בה לטובת העמדות הגבריות וביסוסן. חשיבה רציונלית ושליטה שכיחים בה. היא שתלטנית, סקטוריאלית, תחרותית, פטרונית ומשרישה בכוח הזרוע, הכסף והמעמדות: רבנים, פקידים, כמרים, ועדות אמנותיות שלה את חוקיה ודרכי חשיבתה לחבריה. היא דורשת הקשבה וציות לחוקיה מילדים, מילדות. מחנכת לתרבותה תלמידים וסטודנטים, בעיקר סטודנטיות ונשים מאחר ואין היא קיימת, או טבועה כלל בטבען או באופיין הטבעי של הנשים - אבל גם גברים, ילדים ונערים היא מכניעה בחוקיה האכזריים בעיקר אם הם עצמאיים ורוחניים (מדי) לטעמה.
לשם נצחונה על הטבע החופשי היא משתמשת בכל האמצעים: סרטים, בידור סקסיסטי וכוחני, אמנות פטריארכלית, תעודות הכרה, פרסים וסיוע או תמיכה כלכלית כולל מתן אישורי עבודה רק לבוגרי מכללותיה... כתוצאה מכך ילדיה חבריה הגברים לומדים להישמר לנפשם.

נשוב אל התסביך הנפוץ בקרב אנשיה, "תסביך כרונוס" ככל תסביך הוא מתפרץ מתרדמתו רק בשלב התפתחות רגשית מאוחר יותר. "תסביך כרונוס" מתפרץ לאחר גיל ההתבגרות. גברים פגועים ב"תסביך כרונוס" שכיחים בתרבות הפטריארכלית הם מתנכרים לרגשותיהם ומדכאים אותם, מתרחקים מקרבה רגשית בינם לבין עצמם תחילה כחברים ומאוחר יותר גם כאבות - לא תמצא קרבה רגשית ביניהם מחוץ למגרש הספורט או בתת קבוצה שנמצאת במצב לחץ העולה בכוחו על כלליה הנוקשים (של הפטריארכיה) כמו בצבא, בשעת מלחמה אופיטורים מהעבודה.
(מספר רב של מחקרים דנים בנושא זה כיום ביניהם: בספרים "העונות בחיי  הגבר" מאת ד' לוינסון או "המכונה הגברית" - " The Male Machine' ל-מ' פסטו גם מחקרה של שר הייט - שנערך בקרב 7,239 גברים וב"למצואאת אבותנו" מאת אוסרשון).

 
קשה במיוחג הגישה שלהם למיניות - גבר שחש שנכשל במבחן הסקסואלי, "יפעל באופן מוגזם בתחום אחר הנחשב לגברי..." (עמ' 145-פלק) מכאן אולי גם העדפתם למדים, להתכנסות בקבוצות, להשתמש בתלבושת אחידה גם אם לא נדרשים לה (תספורת, מכנס אחיד ודגם חולצה קרוב...) ושמירה על "פסון" - רגשות נעולים, מנוכרים, דיבור קצר ולקוני וכל מה שנקשר בהגדרה של שליטה עצמית ואיחוד, ליכוד שורות.
הם שולטים ברגשותיהם, מקפיאים אותם - הקשיחות נערצת עליהם ושליטה היא ערך נשגב בעיניהם שליטה בכלל זה כוללת שליטה על נשים, על ילדיהם, על העובדים למענם, על הסטודנטים שכפופים להם וכמובן על רקדניהם. שליטה זו כוללת כאמור שליטה רגשית אבל גם גופנית, שליטה עצמית ושליטה בחריג, בזר בכל מה שמוגדר כאחר, מוזר, שליטה היא מרכז חשוב בתרבותם גם נשים פטריארכליות נדרשות לה. כאמור התסביך פוגע גם בנשים. התופעה ניכרת בויתור על רצון אישי למען הכלל, הקבוצה, המוסר והמוסכמות גם בהמתנה ארוכה, בפגיעה בלוחות זמנים, איחורים כרוניים וזילזול באנרגיה הרגשית, למשל, בווידוי אישי של הפרט, תישמע הערה: "לא יכול להיות, לא יתכן..." וכד'. הערה אחרת "לא נהוג לנהוג כך..." מקורה כאן.
אישה מסובכת ב"תסביך כרונוס" תחכה לגבר שלה דוגמת אדל הוגו בתו המפורסמת של הסופר הצרפתי ויקטור הוגו. היא התאהבה בקצין והלכה אחריו עד אמריקה והוא כלל לא ידע על אהבתה אליו, או דמותה של סולבג מהמחזה של איבסן "פר גינט Peer Gynt" - ראה תרגומה של לאה גולדברג וכן אופרה בשתי מערכות מאת אק ורנר Egk Werner . סולבג ממתינה כל חייה לשובו של הגבר שלה פר גינט במקרה זה ממעלליו - אין הוא מתפנה אליה לאורך כל הדרך גם לא כדי להכיר לה תודה על המתנתה. רחל הממתינה ליעקב שנשא את לאה אחותה על פניה היא דוגמא לאישה ממתינה - מסובכת כרונוסית במיתוס העיברי הקדום.
היבטיו הנשיים של התסביך נמצאים גם אצל גברים כאן אצל יעקב הממתין לרחל. או בהטפת מוסר האופינית גם לגברים רבים ... היפוכו בתזזית מתמדת, אי שקט ופעלתנות יתר. מופיע בעיקר אצל נשים קריריסטיות, כבושות בעולם גברי.

מחול קבוצתי בו הכל נעים בו זמנית ביחד ואין בו מוזריות או חריגות אחרות הוא האמנות של הכוריאוגרף הנשלט על-ידי כרונוס ותסביכיו. זה המחול האהוב על אנשי הפטריארכיה ויותר ממנו המצעדים במיוחד אלו בהם הנערים המתבגרים לבושי מדים.


יסודות פטריארכלים נוספים במחול כזה הם שליטה של כוריאוגרף בקבוצה, הם מצידם מצייתים לרצונו והוא דורש מהם אלמוניות - כסמל הפטריארכליות: כרונוס, האוכל את בניו - במיתוס - נמשל לכוריאוגרף. הוא ככרונוס האוכלאת בניו "אוכל" כאן את פרסומם ואת אפשרותם לזכות בהכרה. הרקדנים מהווים מעין שלוחה של כישוריו או של הצלחתו בלבד. הם חלק  מהטריטוריה שלו והוא יכול לדון עמם בצורה דמוקרטית על המתרחש אבל רק עד לשלב ההכרעה. שלב זה מוחלט והוא אך ורק שלו. הלבשתם בתלבושת אחידה, עדיף כשפניהם מכוסות מסייעת לסרוסם וקיטוע ההגד הרגשי = קולאז' הן של הרקע המוזיקאלי והן של ההגד התנועי מסייעים בהשכחת הרגש והעמדה הפרטית של הרקדנים. דגם צעדים פשוט החוזר על עצמו, המשך לכך. יסודות פטריארכלים נוספים קשורים בספרטניות: סבל, יאוש ויסורים הן בשלב האימון של הרקדן והן בחזרות גם העדפה למחול אלים, נוקשה ומאוד לא בריא גופנית - "טוב למות בעד מחולנו" וכמובן התרחקות מיסודות נשיים, מנשים בכלל ומרגשות שנתפסים בפטריארכיה כתופעה נשית לה הם מתנכרים.


תנועות גוף חופשיות אסורות על הפטריארכליות, אלא אם כן הן חלק מצעדי ניצחון בקרב, במגרש הספורט - אסורה תנועת גוף שמעוררות עונג או מחשבה עצמאית. תנועת גוף שמאפשרת לאישיות החבויה לפרוץ מבעד למסכה או התלבושת האחידה שכאמור נכפתה על חבריה, היא טאבו. כדי לנוע חופשיים הם חייבים לנוע בתנועות מדודות, מוכרות, מקובלות שנכנסות לתוך דגם צעדים פשוט החוזר על עצמו - אז ורק אז יעזו לאלתר - בתנאי שלאתהיה חריגה מהמקובל - זאת הם יכנו "חופשיות"...

 
נחום נרדי בספרו "בדרך לגבריות אחרת" מתאר חלק מערכי התרבות הפטריארכלית כחברה בה הגבר שולט על האישה והיא מצייתת לו, לרגשותיו, מחשבותיו ולדעותיו הפטריארכליים. כשהגבר נוטש האישה הפטריארכלית הופכת לאלימה ואכזרית ממנו - כך היא מכשירה את בניה לתרבות הפטריארכלית. "חוסך שבטו שונא בנו" כותבת ג'ין שינודה-בולן בספרה "אלים בכל גבר" הוא אחד מיסודות חינוכה. מורות פטריארכליות ישפילו את תלמידיהם גם בסטודיאות לריקוד. יפנו אל גופן ה"זיכרי" ויהללוהו כשהוא פאלי שרירי ושדוף כפין גם ישפילוהו אם הוא נשי, רך ועגול. נערה פטריארכלית מושפלת תשתוק, לא תפגין את רגשותיה -קשיחות היא התגובה המועדפת. הראשונות להתנגד לפטריארכליות היו הנשים הפמניסתיות. תחילה הן יצאו נגד הגברים עצמם והרחיבו התנגדותן בשירי הלל לחיים ללא גברים. בהמשך ובעיקר לאחר שבל הוקס נכנסה לתמונה היא הפנתה את ההתנגדות מהגברים אל התרבות הפטריארכלית.
בל הוקס הקדישה את חייה למאבק בפטריארכליות. בספרה "פמיניזם זה לכולם" היא מתארת את הנשים הפמניסתיות הראשונות בעוז כפטריארכליות. חלקן היו לדעתה מעין מועדון סגור וגזעני. גם אם הן חשבו את עצמן וחלקן ממשיכות בתפיסה זו היום, לפתוחות, תרבותיות ופמיניסתיות, הן לדעת בל אינן נאורות אלא מתחסדות לכאלו ועל-פי התנהגותן בפועל הן פטריארכליות לכל דבר.

מרגרט תאצ'ר וגולדה מאיר הן דוגמא לנשים פטריארכלית שהוכיחו את תפיסתן הכוחנית כשעמדו בראש הפירמידה הפוליטית אבל היא נפוצה אצל אחרות, לימור לבנת למשל, סטרה לנער מפגין לפני שנבחרה לשרת החינוך, נשים כוחניות נמצאות אפילו בתחום האקדמיה, האמורה להיות פתוחה ואוניברסלית מבחינה רעיונית. גם אם וכאשר אישה אקדמאית מלמדת, חוקרת ומשתלמת בחקר נשים והתנהגותן או בפמניזים עצמו גם כשהיא דנה במחול אמנותי או מלמדת את תרבות הריקוד ואפילו אם היא אשת חינוך גם אז היא מתגלה לדעת גלוריה וטקינס ככוחניות הנושאות מסרים סקסיסטים, גזעניים ולא חינוכיים. באחד ממוסדות החינוך של ישראל הוזעק צוות של ארבע נשים וגבר אחד לשפוט סטודנט נאור שיצא נגד מורה פטריארכלית שהשפילה תלמידים בטוענה שהיא מיצרת תיסכול והתיסכול מחשל לדעת המוסד האקדמי הזה. התוצאה לא אחרה לבוא. הסטודנט הואשם באי עמידה בקריטריונים מקובלים.

אחד מראשי החוגים למחול באחת מהמכללות בישראל בחודש אוקטובר 2003 הציע לסטודנט נאור להפוך עצמו לאפס במהלך שיעורי קומפוזיציה ולהפסיק לשאול שאלות מביכות. במכללה אחרת להכשרת מורים לריקוד אסר ראש החוג למחול על תלמידי השנה הראשונה להגיש מועמדות לאודישנים ללהקות צעירות "כי טרם למדתן להכיר ולשלוט בגופכן".

הפטריארכליות אוהבת אלים שמימיים שדורשים ציות והערצה. אנשיה לא יכולים כמעט לעמוד על עמדות עצמאיות במצבים של לחץ חברתי. בולט בהם חוסר יכולת לבטא רגשות בקרב חברים. הם קונפורמיסטיים וגם אמנים שלה כאלו. כשהם באים לבטא רגש הם בהחלט נראים מגוחכים. אז הם מסתפקים בתסכול, זעם וכעס... ביטויי רגש פרימיטיביים בלבד, מצומצמים ונחותים מותרים רק אם הם מתפרשים כביטוי לכוחניות זכרית. הם פוחדים מכשלון, שולטים בכאב כי הפטריארכלי המפסיד נידון לכליה ("תסביך כרונוס") ומעדיפים שבראש המערכת יעמוד קצין, לוחם צה"ל.

"בסופו של דבר הצלחתי להפסיק לבכות. אני זוכר את זה כהישג אדיר כשכאב לי פיזית או רגשית... מספר ג'רמי רוז מטפל ומנחה קבוצות תמיכה לגברים ... (פורסם ב"חדשות" - במוסף 29/03/1991)

רגשות שמבטאים עונג אינם כמעט בנמצא בה, בעיקר לא אם הם נקשרים בתנועת גוף לשמה. גם רגשות אחרים לא תמצא כאן כמו של כשלון בקרב, במאבק בדרך לכיבוש. רגשות אלו עגולים ורכים לטעמה של הפטריארכיה, פסולים גם כאב נכלל בסקטור האסור ויתפרש כדבר נשי. לכן, "גבר" בעל מיחושי גוף לא יתלונן ומחלות יתקיפוהו ויכריעו אותו בשלבים קשים - "זהירות ושמירה על הבריאות נתפשות על ידי מודלים אלו כנשיים, ומשום כך בלתי מתאימים לגברים "אמיתיים" [Nathanson C. A.,( 1977) " Sex Roles as Variables in Preventative Health Behavior"] ממחקרו של נתנסון )1977 142-155) עולה שהפטריארכליות גם הורגת היא עמ מתגלה כאחד מגורמי התאוצה של המחלות הממיתות אנשים בני תרבות פטריארכליים, בעיקר הגברים. הרגשות ותחושות כאב או כשלון כאמור, נתפסים כדבר נשי. ונשיות היא בתרבות הפטריארכלית דבר שיש לכבוש או לרדוף ולהשמיד. נשי היא כאן מלה נרדפת לדבר בזוי. נשיות נמשלת כאן לחולשה - לתופעה שלא תועיל לך בשעת צרה (כמו ב"תסביך כרונוס" שהוזכר למעלה, אישה פטריארכלית או אשת איש פטריארכלי לא יכולה להושיע את ילדיה מגזר דינה של הפטריארכליות גם לא מהתעללות בעלה). תופעה שמתפרשת כתופעה נשית - במיוחד אצל בן זכר ויותר מכך אצל גבר תנוצל להשפלתו - המידית. לדעת חברי התרבות הפטריארכלית אדם במיוחד זכר פישל אם הוא הביא רגשות אלו לידי ביטוי.
בתחום המחול תופעה זו בולטת ושכיחה, מחול חריג ינודה,הועדות האמנותיות הן שמנדות אותו, לכאורה יוגדר כלא מקצועי, אך למעשה לא ידונו במקצועיותו רק בהיותו לא מקובל, לא מתאים פטריארכלית לקבוצה השלטת. בועדות האמנותיות יושבות נשים, התנהגותן מתגלה על-פי קריטריונים אלו כלא מקצועיות ולא רלוונטיות לנושא שלמענו לכאורה קמה הועדה. ביטויי הרגש, גמישות היצירה, אין אוניסונו, תלת מימדיות ומרכיבים נוספים שנקשרים בתחום הרגשות נחשבים באמת כפשלה פטריארכלית.

אדם יכובד אם ינצור רגשותיו, ירחק מעונג - במיוחד מעונג גופני - פקיר, ספרטני, מסומם יעודף בקרב אנשיה! התחרות - האפשרות להיות בעל אמביציה - ההשגיות, מדליות הזהב ופרסי הכבוד ילקחו ממנו מידית וינתנו לאחר - תופעה זו לדעת נרדי יוצרת בדידות נצחית בקרב אנשיה.

פרופסור יוחנן פרס התעניין באנשים פטריארכלים. הוא מתאר אותם כבודדים וכנשענים תמידית על דמות נשית אחת. איתה בלבד יעדיפו להתחתן ורק בפניה יבכו, ויתארו רגשות, פשלות בעבודה, בלימודים או בין החברה - ממנה ורק ממנה גם יבקשו עצה.

נושא הנשיות שהוזכר למעלה מפחיד אותם. הם רועדים מפחד, חוששים שיגידו עליהם שהם נשיים. פחד זה אדיר ורב השפעה כחששם מגילוי סודותיהם בציבור. אבל הם חושקים וכמהים לקרבה נשית מצב זה יוצר עמדות מגוחכות: בפומבי הם מפגינים את הקשיחות המסכה הרגשית שהוזכרה ואת הצד התחרותי האינסופי שלהם על השליטה בעצמם ומשחברו לאישה הם משתלטים עליה, קוטעים את דבריה ודורשים ממנה לקבל את דעתם.
מצב התחרות הבלתי רגיל אליו הם נכנסים יוצר צורך באשת סוד, רק בפניה, כאמור ייבבו בשעת מצוקה, תחושת כשלון או הפסד בתחרות הפטריארכלית. לדעת פרופ' פרס הנמל הבטוח שלהם, הנשי הולך ומתערער ככול שהנשים מתפתחות ומגדילות את עצמאותן וחוברות אל מעגל התחרות שם כשהן מנצחות את הגברים. הן הופכות עצמן לחלק אינטגרלי של התרבות הפטריארכלית, אבל הן גם מאבדות את הפן הנשי שהיה בהן קודם. גם בל הוקס חושבת שהן מאבדות כך מנשיותן. עמדה נוספת של התרבות הפטריארכלית מכונה סקסיזים: העדפת כל דבר שיש בו פין, זין ואשכים.

לכן , על העמדה הפלית להיות מוצגת בה בצורה בולטת, אסרטיבית ומורחבת. "רק גברים רוקדים" היא חלק קטן ממנה גם הפקות שבהן רק גברים רוקדים יועדפו בה ואם יש בהן נשים רצוי שישלבו פאל בחצאייותיהן או שעליהן להיות שם מושפלות ומוכות כפי שאנו רואים שמתרחש במחול העכשווי בארץ גם ברחבי העולם. תופעות אלו עולות ומוכיחות את קיומן במחול העכשווי בישראל בכל פעם מחדש.

מדובר במחול סקטוריאלי שאין בו חידוש מאז סוף שנות ה 70 ולא יתכן בו כל חידוש שהרי הוא כבוש על-ידי העמדה הפטריארכלית - השוביניסטית והגזענית. לא תמצא בו עמדה סבלנית, זרה, רב-תרבותית ואחרת. ואין בו לדעת אנשיו הפטריארכליים והפטרוניים יוצרים ערבים, דרוזים, צרקסים או בעלי חשיבה עצמאית.

מחול אחר, זורם תמידית, נטול עמדות, פוזיציות כוחניות ואין בו אלימות (שמקורה בתרבות הפטריארכלית) או תכתיבים מגבוה. הוא פתוח לקבל את היחיד, יש בו אמנים סולנים והם סולנים משום שיש להם עמדה משלהם והיא עמוקה, מפותחת ומגובשת. גם האישהועמדותיה באים כאן לידי ביטוי. ריקוד זה מכבד את הנשיות, את  הרגש בכלל ומקבל אל תוכו באהבה ערכים אלו כשווים ערכיתלעמדותיו של הגבר.

הריקוד החדש סובלני, עצמאי ובלתי תלוי הוא מחול אחר, אין בו  אוניסונו - הוא מוסרי יותר, רגיש ורוטט - נמשך אחר היופי ואינו פוחדממנו ולכן הוא גם מתקיים בהשראת מחשבה גדולה - מחשבה עמוקה וחדשה שהאדם ונפשו על רגשותיה ומחשבותיה במרכזו - לא כוחו, עוצמתו הגופנית, שריריו ואשכיו הכל כאן שונה ומאוד אחרת מהפטריארכליות המועדפת על הממסד הישראלי.

יש ותמצא בו אינטנסיביות אסרטיבית אבל לצידה עדינות ורכות נושמת ומענגת. העיגול והניעה חיים בריקוד כזה, בסובלנות עם צורות משולשות וקוי התקדמות ישרים גם תהליכים רגשיים שווי ערך לתהליכים חשיבתיים - באים ומתפרצים בו לסרוגין בחופשיות, והם זורמים, משתלבים זה בזה ומשתנים בהדרגה מהותית. אין קיטוע, אין קולאז, אין ניכור רק זרימה מחשבתית גדולה שעוברת תהליכים באופן גלוי ואין היא חוששת שיקטעו אותה - זריזי כוח - פחדנים פטריארכליים.

עמדות הגוף הנשי והגברי שוות ערכית בו. הוא ריקוד בלתי תלוי. מחול עצמאי שלא מאזין כלל למחשבות הפטריארכליות ואינו מציית לתכתיבים, לקריטריונים ולכללי ההתנהגות או למחשבות של אמנות אחרת ושונה ממנו. מחול כזה דוחה מחשבה כזו והיא בהחלט לא באה ושולטתבאנשיו.

 לא תמצא ריקוד בלתי תלוי כזה במדינה פטריארכלית מעל פני האדמה. אנשיה ירדפו את אמניה. לא יאפשרו להם לפעול. יסגרו בפני אמניה תקציבי פעולה ובישראל אם לא יצליחו בכך גם ינעלו על בריחים את דלתות הסטודיו שלהם - כפי שעשתה לאחרונה עיריית ירושלים.המחול הזה לא יקבל בשום דרך סיוע להתקיים גם לא על-ידי המפונקים שבאנשי  הממסד המחולי של הארץ בעלת התרבות הפטריארכלית. כאמור - אין דרך שיראהמחול בלתי תלוי, עצמאי ובעל מחשבה אחרת וחדשה מעל פני האדמה של מדינהפטריארכלית.

 

נספח

תחילת המאבק בפטריארכיה נחשב לנשי ורוב האנשים טועים לחשוב שהחל בשנות השישים-שיבעים של המאה העשרים בארה"ב . רבים זוכרים את הטיעון המהפכני של סימון דה - בובואר )1949- בצרפת) אבל גם הוא לא היה חץ ראשון שנשלח בפטריארכליות. תחילת המאבק היה אמנותי, קדום וראשיתו דווקא בדרישה להכיר בנשים כבעלות זכות לשונות. בשנת 1808, אומנית בשם אמילי, שהייתה גם חברה בליגת האומנים למען מתן זכויות פוליטיות לנשים באנגליה הציגה פוסטר שהופץ בעשרות עותקים באנגליה. ואומר -הסטודנ - ת המצויירת באופן יפה ? חסונה, גבוהה, משוללת זכות בחירה. תחום השונות הקפיא את הפטריארכליות אז כהיום. אבל, אותן נשים, אמנים דרשו שוויון זכויות הצבעה דווקא בזכותו. לא משום שהן כמו גברים, אלא ביססו את דרישותיהן לשוויון (ככל שהמאה ה-19 נאה קדימה ) - דווקא על הנחת שונותן של הנשים. הנחת הייחוד שלהן, ויותר ויותר יחודן של נשים הוגדר כאמהותן. במילים אחרות, זכות האזרח יותר ויותר נדרשה על זכויותה של האם. (מישל פוקו - תולדות המיניות I - הרצון לדעת) דרישתן זהה לדרישותיהם של הרקדנים העצמאיים כיום האמנים להכרה של החברה הפטריארכלית בהם דווקא בשל שונותם .
האישה הצייתנית נדרשה לעמוד במקומה - הרחק מאור הזרקורים בו עמד הבעל אבל סימון דה - בובואר עמדה על כך ש"נשים אינן נולדות נשים, אלא הופכות לנשים" - (דה - בובואר סימון "המין השני" (כרך ראשון: העובדות והמיתוסים)
והעזה לדון בין השאר בסטיגמה הביולוגית שהביאה למחשבה זו לגבי מקומה הצדדי של האישה, הן בדומה לכל מיעוט מדוכא ומנוצל, בחברה הפטריארכלית צריכות לציית, להסתתר, להנמיך קול הגם שלא היו מעולם נשים בחברה זו מיעוט אלא רק היו למעמד נחות בגלל תנאים חברתיים שהתכחשו בקיבעון שנמשך לאורך כל ההסטוריה של הכוחניות ליכולתיהן ושללו את זכויותיהן. כשהגבר נוטש את האישה המוזזת הצידה היא, כדברי נרדי (ראה במאמר למעלה) הופכת לאלימה ואכזרית ממנו - כך היא מכשירה את בניה לתרבות הפטריארכלית. רומסת את רגשותיהם, מכתיבה התנהגות קשוחה ותחרותית... "חוסך שבטו שונא בנו" כותבת ג'ין שינודה-בולן בספרה "אלים בכל גבר" הוא אחד מיסודות חינוכה. אותו היא מעבירה בכוח לילדיה. בשנות השישים בארה"ב ההתנגדות לפטריארכליות כללה יציאה נגד הגברים עצמם. בהמשך ובעיקר לאחר שבל הוקס נכנסה לתמונה היא הפנתה את ההתנגדות מהגברים אל התרבות הפטריארכלית. בל הוקס הקדישה את חייה למאבק בפטריארכליות. בספרה "פמיניזם זה לכולם" היא מתארת את הנשים הפמניסתיות הראשונות בעוז כפטריארכליות. חלקן היו לדעתה מעין מועדון סגור וגזעני. גם אם הן חשבו את עצמן וחלקן ממשיכות בתפיסה זו היום, לפתוחות, תרבותיות ופמיניסתיות, הן לדעת בל אינן נאורות אלא מתחסדות לכאלו ועל-פי התנהגותן בפועל הן פטריארכליות לכל דבר. בודדים הגברים שכתבו נגד הפטריארכליות גם לא מחנכים או פסיכולוגים ואין כמעט דברים כתובים נגד אמנות פטריארכלית, או נגד אמנות פטריארכלית מגויסת. מבחינה זו מאמר זה הוא ראשון מסוגו.

פורסם לראשונה 19-07-03