נושא התנועה סקרן את הפילוסופים מאז ומעולם. ״הכול זורם״ אמר הֵרַקְלֵיטוֹס (Ἡράκλειτος ὁ Ἐφέσιος) בימי יוון הקדומה, באסיה הקטנה (סוף המאה ה-6 לפנה"ס) ואפלטון הוסיף עליו (באתונה 427-8 או 423-4 לפנה"ס - 347-8) "הכל שרוי בתנועה" (תאיטיטוס, כתבי אפלטון, שוקן תשל"ה, 112). האמנים הגדירו עצמם מאז ומעולם פילוסופים וההתבוננות בקיים ריתקה אותם. הם רצו להבין את המכניקה שסביבם וחיפשו אותה בחוקי הפרספקטיבה, בספירלה וחיתוכי הזהב, אבל כשביקשו לגעת בה עצמה.  הם חיפשו את הרגש שלה ומצאו תחילה את האהבה ודיברו על האהבה של העולם (דון איסק אברבנאל  Dom Isaac Abravanel 1437 -1508).

יש המפרשים אהבה זו של אברבנאל, ככוח המשיכה (גרביטציה, ניוטון) שנמצאת בכל הגופים המושכים זה את זה. בנוסף מושג האהבה התפתח והיה לנפש העולם החושבת. בעולם, ביקום זרימה מתמדת של תוכן המכונה מחשבה. מחשבת העולם (ברונר, ׳תורת השדות׳).

לתורת התנועה היו תמיד מתנגדים. הרעיון שהכול זז ומשתנה איים על תחושת הביטחון הפנימית, בנוסף חייב אנשים לפתח כישורי חיים ולקחת אחריות על מסלולי הבחירה. אנשים רבים העדיפו דרך חשיבה אחרת בן החשובים בהם פרמנידס ואריסטו - הם חשבו שהכל זז אבל בגלל שטרם הגיע לשלווה המיוחלת. השאיפה האמיתית בעמידה. הכל רוצה לעמוד דום, הסטאטיות היא תכונת היסוד והסוד נמצא במבנה ובטכנולוגיה. המכניקה היא ה״נפש״ של החפצים וגם נפש העולם מכנית. 

בימי הביניים זו התפיסה ששלטה ומי שערער עליה הושתק ונאשם בכפירה.

 

הבעיה החלה אצל הרופאים, הם הבינו שהעדר תנועה קשור במחלה ושאוויר נקי, צלול וזורם בחופשיות גם תנועת אדם מבריאים. הם הבחינו שההיסגרות וה׳עמידת דום׳ מביאים לחולי והתנועה היא שנקשרת בבריאות הם לא ידעו את חוכמת הקדמונים, כשסוקרטס, מסביר (בכתבי אפלטון) לתאיטיטוס את הנושא הזה באומרו: "שלום הגוף אובד בשל מנוחה ואפס מעשה ומתקיים במידה מרובה מכוחם של אימונים גימנסטיים ותנועה" (תאיטיטוס, כתבי אפלטון [152-153]) למעשה דבריו אלו היו מה שהם ביקשו, אבל הם לא הגיעו אליהם. הגם שהנפש הפנימית הרואה אל המעמקים באחדים מהם הבינה זאת. 

בעיה חמורה יותר הייתה אצל הרופאות, הן שמרו את הידע ובמיוחד את סודות רקיחת התרופות. כדי לאסוף אמצעי ריפוי היה עליהן לצאת ליערות וללקט עשבים. כוחן עלה ככל שהריפוי והרקיחות שלהן צלחו. הכנסייה חששה מכוחן ושחטה אותן אחת אחת באשמות כפירה. השיטה האהובה הייתה בכיכרות, שם הן נקשרו לעמוד והועלו באש. תקופת שחיטת הרוקחות מכונה צייד המכשפות. אירופה נותרה ללא ידע רפואי וכוחותיו של האל אזלו. הוא לא ריפא ברוב המקרים ואנשים רבים מתו ממחלות פשוטות למדי.

ימי הביניים הייתה תקופה קשה מאוד מבחינת הבריאות. זה היה עולמן של המגפות הנוראיות. בתקופת שלטון הבערות והאמונה בנייחות ובטכנולוגיה של היקום שגשגו מחלות ומגפות איומות שפלשו לכל בית והביאו מוות גם לעשירים וגם למאמינים זה גרם למרמור.

אנשים בודדים החלו לחפש דרכים להציל את עצמם והנעלים בהם ביקשו גם להציל את האנושות. אלו ואלו שבו בהדרגה אל המקורות. הגעגועים היו גדולים, השאיפה התמלאה והכיסופים הרקיעו עד לשמיים אבל מקור הידע נעדר. הייתה תחושה כללית שהידע נמצא במרתפי הכנסייה. הוא לא אבד אבל נגנז. 

משורר צעיר שחיי בצרפת בשם פטררקא לימים גדול משוררי איטליה חשד שהידע הגדול טמון 

בדיאלוגים הנעלים של תורת המדינה ותורת התנועה ותורת היופי וגם בתורת הנפש של אפלטון אלא שהיא הייתה גנוזה וכתובה ביוונית שאותה לא הוא ולא מוריו ידעו לקרא. פטררקא שעוד יוזכר בהמשך נולד בארצ׳ו היפיפיה שליד פירנצה אבל עבר עם אביו לצרפת. בידיו היו 16 אגרות של כתבי אפלטון, כתובות ביוונית, אבל הוא ידע לטינית ואיטלקית. יוונית הייתה עבורו ״סינית״.

 

אפלטון מחכמיה הגדולים של יוון דיבר על נושאים רבים. מורו סוקרטס היה מומחה לאהבה (הסימפוזיון) אבל אפלטון התמקד בנושא מורכב ביותר התנועה (פרמנידס, תאיטיטוס וטימאוס). כיום נושא זה נמצא בתחום התענינותם של אנשי הפיזיקה. הם חוקרי התנועה של ימנו, אפלטון הניח את היסודות לפיזיקה. הוא דיבר על  שני סוגי תנועה: תזוזה ושינוי במהות - מחשבה (התזוזה קשורה במכניקה ובשינוי מקום אבל שינוי המהות נקשר בתוכן ובהתפשטות (שפינוזה, ברונר, עירוני) או כדברי אפלטון בטימאוס התוכן נקשר "באקראי, בלא סדר ובלא שיטה של טעם" (טימאוס, כתבי אפלטון, שוקן תשל"ה, 545 [42-43]) ראה/י גם פרמנידס [138-139] "בנועו ישתנה מקומו, או תשתנה מהותו, שאין מיני תנועה מלבד הללו" – פרמנידס, כתבי אפלטון, שוקן תשל"ה, 28, למעלה). 

 

פטררקא הוביל את המהלך המושיע וכיוון אל כתבי אפלטון. הוא הבין את התזוזה, הכל מבינים אותה, האדם זז, הציפור זזה ואפילו הסוס משנה את מקומו – הוא זז, כסא מוזז וגם הרקדן זז. אבל הסוד נמצא בתנועה השנייה בתוכן. 

 

פטררקא חיפש את הסוד שבתוכן אבל לא מצא את המילים כדי לבטא זאת וקרא לנושא רגשות. הוא היה למעשה הפסיכואנליטיקאי הראשון. פטררקא הרבה ליצר אנליזה פסיכולוגית בעצמו ולעצמו. הוא רצה להבין את הרגשות והתמקד באהבה. אהבתו ללאורה העסיקה אותו עד כדי כך שכל העולם היה מודע לאהבה הזו. עליה כתב את הליריקה היפה שהביאה לו כבוד ופרסום רב. הסונטות לגבירה לאורה.

 

נושא התנועה עמד במרכז התורה של אפלטון. זה הנושא שפטררקא רצה להבין. אבל הנושא הזה פיצל את העולם העתיק גם את האמנים שנחלקו לכתות ולפלגות. חלקם דגלו בחומר ובצורה והמתנגדים שהיו בודדי בודדים חיפשו את התכנים ואת המשמעויות העמוקות שנקשרו ברגשות ובמחשבות. 

הציירים היו בן הראשונים להבין שהבעיה המרכזית של אמנות הציור לתפוס את הרגע המשתנה. לא התזוזה, התוכן. חלקם חשד שהנושא קשור באור, ג׳ונטה פיזאנו (Giunta Pisano 1180-1250) חיפש את הרגש.

פיזאנו פעל בפיזה. הוא התמקד בציורי מזבח, כלומר צייר את התמונות הקדושות עבור המזבח שבכנסיות. מוטיב האל ישוע על הצלב. בקיצור ״צליבות״ A crucifix (מלטינית, ישוע, מאוחד או אחד עם הצלב)  פיזאנו היה הראשון שקשר בין תנועה (ספירלה) ורגש ובשנת מותו, ב- 1250 הגיע בנושא זה לשיא ויצר בבולוניה את יצירת המופת שלו: אל רב רגש (ייסורים) וגם חתם בשמו עליה צליבה שהייתה למהפכה. בציירו כך את נושא הצליבה, היה למעשה ג׳ונטה פיזאנו, מבשר הרנסנס, צייר איטלקי, יליד פיזה שהעלה את התנועה והרגש, את האדם הפרטי למרכז הבמה בשנת 1250.

 

מאותו רגע החלו הציירים הגדולים באמת לחפש דרכים לתפוס אל הבד את הרגע הרגשי. הראשון שהלך אחרי ג׳ונטה מאוד ידוע לנו כיום: צ׳ימבואה, אבל הוא העתיק את הקרוסיפיקס של ג׳ונטה מבולוניה או מאסיסי והפיץ את דברה ברבים, השאיפה ללכוד את הרגע שנקשר בתנועה הפנימית, ברגש עמדה באויר. את הרגש, אותו נדרש הצייר הגדול ללכוד אל הבד. גישה זו פיצלה את הרנסנס לשתי אסכולות זו של פירנצה וזו של ונציה. ג׳ונטה היה שייך לפירנצה ששלטה למעשה על פיזה. גם צ׳ימבואה היה שייך לפירנצה. שם הציירים ביקשו להקפיא את הרגש ואפילו להעצים אותו באמצעות הצללות דרמטיות שהשתמשו בצבע שחור (פרק א׳). בונציה ביקשו לאחוז בו לנצח אבל בעדינות ועל כל גווניו ודקויותיו למען יקל לדון בו לאורך הדורות. כאן נכנסת תורת האור, הצל והצבע שהוזכרה לעיל (חלק ראשון של המאמר).

 

טינטורטו (1518  - 1594) היה ראשון הציירים ללכוד את המסתורין המורכב והפשוט של הרגע הנע באהבה ועוד בשיאי ההשתנות החושבת שלו. לשם כך פיתח זריזות בעמדת הצייר. הוא עבד מהר והשתמש במשיחות מכחול חפוזות ומידיות, ממש זרק צבע, אבל הוסיף על כך מבט מורכב ושילב נקודות מגוז שונות (נקודות שנעלמות במרחב, בנקודה בה מתמזגים הקוים המקבילים שיוצרים את הפרספקטיבה המתמטית) ועוד יורחב על כך בהמשך. אחריו בא רמברנדט גדול הציירים (יליד הולנד ליידן 1606-1669) ויש האומרים שרמברנדט אף גבר על טינטורטו בתובנותיו אלו וכשאנו מתבוננים ביצירות המופת שלו: שיעור האנטומיה של דוקטור טוּלפּ (1632, במוזיאון מאוריצהאוס, האג הולנד) או ב״משמר הלילה״ (1642, מוצג כיום ברייקסמוזיאום, הולנד) ב״משה שובר את הלוחות" (1659) ׳ישוע בכנרת הסוערת׳ (1633  Christ In The Storm On The Sea Of Galilee ציור  שנגנב ממוזאון בארה״ב) גם ב׳שיעור באנטומיה של ד"ר יואן דיומן׳. (1632, במוזיאון מאוריצהאוס, האג הולנד), או בחטיפתו של גנימד  ( The Abduction Of Ganymede 1635) וב׳אישה שמתרחצת בנחל׳ (A Woman Bathing in a Stream, 1655, National Gallery, London, was painted ) אין ספק שרמברנדט עלה על טינטורטו.

 

רנסנס (לידה מחדש) הוא שם כללי לתקופה שהייתה ביטוי עמוק לגילוי העולם הקלאסי, כתבי אפלטון הגנוזים. האסטרונומיה של אריסטו אחזה בתפיסה גיאוצנטרית, יפה ומאוזנת כדור הארץ במרכז. היא הייתה שגויה אבל רווחה כל ימי הביניים ועד הרנסנס החזיקה מעמד ומי שניסה לערער עליה הושתק ואפילו נשחט גם לפעמים נשרף בכיכר העיר (גם בימנו מגזרים שונים נאמנים לאריסטו ולדעותיו השגויות, ראה/י להלן, ). 

אריסטו הניח שבמרכז היקום מונח כדור הארץ. השאר סובב אותו מימין ומשמאל. חשוב להבין שעל פי אריסטו כדור הארץ עומד במקום ולא זז, וסביבו מעגלים מושלמים ובהם סובבים הירח, השמש, 5 כוכבי הלכת (ונוס פלוטו וכו'), ברקיע ה-8 (המעגל ה-8) מרחף לו כוכב השבט, אח"כ באה מעטפת שגם אם אינה אחוזה בצלופן שקוף עם סרט ורוד היא מגוחכת ולבסוף מעבר לכול, הגורם החשוב מכולם: המניע (המניע הראשון) שהוא בלתי מונע-האל. כלומר, האל נפרד וחיצוני מכדור הארץ, מהיקום, מכל ה"יש". זו תפיסת הבסיס לאסתטיקה המאוזנת ולחכמת ימי הביניים - יציבות, איזון, העדר תנועה, צורה חסרת תוכן כזו נמצאת גם בשעורי הקודש שבישיבות בארץ ישראל. הרמב"ם שנלמד בהן (מהלכות יסודי התורה פ"ג ה"ד) אומר בנושא זה: "כל הגלגלים האלו המקיפים את העולם הן עגולים ככדור והארץ תלויה באמצע"... ובאסתטיקה של האמנות העכשווית "הצורה היא התוכן" משחזרת תפיסה זו של מכניקה נטולת תוכן משל עצמה. התכן זר לדברים הוא כאמור נמצא בחוץ, הוא האלהים השורה ומניע וגוזר גזירות. על יסוד התפיסה הזו נמצאת למעשה ראשיתה של הפרספקטיבה שפרצה את הרנסנס והובילה אותו בתנופה קדימה. חתך הזהב שנקשר בליאונרדו דה וינצ׳י הגדול, בראיה חוזרת, גם הוא נובע מהגיאומטריה המושלמת וגם הפרספקטיבה המתמטית של מסאצ׳ו כולם נשענים על הגאומטריה המאוזנת של אריסטו ואפילו של נאופלטוניזם מבית מדרשו של פלוטינוס (בערך 205 - 270  לספירה) שנשא לכאורה את דברי אפלטון.

השינוי האדיר החל עם גילויו מחדש של אפלטון. מרסיליו פיצ'ינו  Marsilio Ficino או (MarsiliusPicinus 1433-1499 שהתגורר בפירנצה פעל בחסותו של קוזימו די ג'ובאני דה מדיצ'י  על תרגום כתבי אפלטון מיוונית לאיטלקית. התרגום השפיע רבות על האמנים של התקופה והשפעתו לא מוטלת בספק ובכל זאת ראוי לציין שאפלטון לא היה זר באיטליה. אמנם כתביו לא תורגמו לאיטלקית שפת הדיבור של חבל טוסקנה וגם לא תורגמה ללטינית שפת הלימוד בימי הביניים. עיקרי הדברים נותרו חסויים וסגורים במגילות גנוזות כתובות יוונית. ובכל זאת שורשיו של אפלטון לא נגדעו מתרבות איטליה שהלכה מאז ומעולם אחרי יוון העתיקה. 

במנזרים פעלו ספריות ובהן ישבו כמרים שהעתיקו כתבים עתיקים בניהם היו גם כתבים אפלטוניים, ובחלקם ציטוטים משמעותיים מכתביו. הדברים היו מוכרים אך לא חלחלו, דבר דומה לכתוב בהגדה של פסח בימנו, הכול מכירים ויודעים את הכתוב שם "הא לחמא ענייה" וכו' אבל רק בודדים שמים לב למה שבאמת כתוב שם. ראשית ההעתקה קשורה במלך הגרמנים. קרל הגדול. תקופת שלטונו מכונה גם  הרנסנס הקרלוניסטי בן השאר בשל הפצת דברי אפלטון באמצעות הנזירים שישבו במרתפי המנזרים העתיקים גם אם הם לא היו מודעים לכך. הם העבירו לדורות הבאים את דברי אפלטון. ויותר מכך אנשי המנזר עסקו בתעתוק כתבים כאלו, בקנאות כה רבה שאפילו את כתבי לוקרטיוס שחי כמאה שנים לפני הספירה הם העתיקו (עד שנאסרו ונכנסו לרשימת הספרים האסורים). 

לוקרטיוס כתב שאין תקווה להפיס את זעמם של האלים או לשחד אותם, אין מקום לקנאות דתית או להכחשה עצמית, אין הצדקה לחלומות על כוח בלתי מוגבל או ביטחון מושלם, ואין היגיון במלחמות כיבוש או האדרה עצמית. אין סיכוי לנצח את הטבע. במקום זאת, על בני האדם לנצח את פחדיהם שלהם, לקבל את עובדת הבר חלוף, ולשמוח ביופי ובהנאות שהעולם הזה מציע. לוקרטיוס חי כמשוער בין השנים 99 עד 55 לפנה"ס.  ברומא נמנה עם חוגי האצולה ועם האסכולה האפיקוראית.).

העיוורון של חכמי ימי הביניים נקשר בחוכמת המיעוט ושל הרוב העצום כולם סוממו. הם האמינו בחטא, באשמה, בגורלות, בהשתקה ובהעדר אחריות אישית ומעל לכל דבקו באל ובממסד הכנסייתי. ממסד הכנסייה היה חזק ושלט ביד רמה וגם באכזריות נטולת מוסר. 

העוצמה הכלכלית של משפחת מדיצ׳י שינתה את כללי המשחק. הכוח ומרכז ההשפעה גם הוא פוצל. 

הכנסייה מצד אחד ומשפחת מדיצ׳י בפירנצה פעלה מצד אחר, קטן אבל רב עוצמה ועם הרבה תחכום. 

בבית מדיצ׳י האמינו בקדמה. המחלות הקשות פגעו גם בבית מדיצ׳י. הרופאים חיפשו דרכים להצלת המשפחה העשירה וגם את אירופה כולה. ידע הרפואה אבד להם, אבל רק לאלו שפעלו באירופה, לא במחוזות בהם שלט האסלאם. 

בקורדובה שבספרד הרפואה חגגה. משנתו של היפוקרטס היווני עמדה במרכז הבמה. זו הייתה רפואה יוונית עתיקה שככל שהייתה מיושנת הייתה בה קידמה. היא שמרה על כללי היגיינה, אויר צח, אוכל מאוזן, נקשרה בתורת רוקחות מודרנית האמינה בתנועה. הרפואה שם הצליחה לשמור על בריאותם של האנשים.

 

אבן רושד (1198-1126), היה חכם ספרדי, מוסלמי ורופא מצוין. אבן רושד נולד בקורדובה (Cordova) שבספרד ונפטר במרקש (Marrakes). הוא הביא את דבר הרפואה לכל מקום שבא בו וזכה להכרה רבה בזמנו. שמו היה אָבּוּ אָל-וואָלִיד מוּחָמָד אִבּן אָחמָד אִבּן מוּחָמָד אִבּן אָחמָד אִבּן אָחמָד אִבּן רוּשִד הוא התפרסם בכתביו על המדינה של אפלטון אלינו הגיע הספר שלו בעברית לאחר שהמקור הערבי נכחד. חכמי ספרד היהודים נשאו את תורתו. היו שראו בו מבקר חריף של אריסטו, אבל האמת שביקורתו על תורתו של אריסטו (זו שהחכמים בימי הביניים התייחסו אליה כמעט בחרדת קודש) הייתה צרוף מוזר של מקרים. אל המדינה של אפלטון (פוליטיאה) הגיע אבן רושד במקרה הוא היה בטוח שמדובר בחיבור לא מוכר של אריסטו. 

 

 פטררקא

 

בשנת 1341 חגג פֶּטְרַרְקָא, אחד המשוררים הראשונים של הרנסנס (1374-1304), את הכתרתו למשורר גדול, בזר של עלי דפנה, כפי שהיה נהוג בעולם העתיק. פטרארקא חיי בערי צפון איטליה ב-1353 נסע למילנו ונשאר שם שמונה שנים, בחסות שליט פאביה, גלאצו ויסקונטי השני. ב-1361 עבר לוונציה, ב-1368 לפביה וב-1370 לפדובה. 

פטררקא ניחן בראיית מעמקים מצוינת בשנת 1326 הוא התחבב והתקרב למשפחת קולונה ששלטה ברומא (לצד משפחת אורסיני) תחילה התחבב על ג'אקומו קולונה (הצעיר) ונלווה אליו לשליחותו בשירות האפיפיור, הוא נסע אתו לטולוז, ושם החל לחפש כתבים לטינים עתיקים. משנאלץ פטררקא לחזור לאביניון (בגלל מחלה) התקבל בבית החשמן המאוד צעיר (30) ג'ובאני קולונה שתמך בו וסייע לו במחקריו. בהמשך הוא התיידד עם ראש המשפחה סטיפאנו הזקן (שבא לבקר באביניון) הוא היה אולי האישיות הפוליטית הבולטת ביותר בימים ההם באיטליה. השניים היו נלהבים מקסמה של רומי הגדולה וכך הוזמן פטררקא לבוא לרומא ולצאת ממנה למסעות חקר ללא קשיי מימון.

בפריז נחל אכזבה, לא מצא דבר אבל בליאז׳ מצא (בגיל 25) שני חיבורים של קיקרו. בספריית הקתדרלה של ורונה מצא אוצר: אגרות קיקרו. את האוסף הזה הכיר ועל קיומו למד מהציטוטים בכתבים העתיקים שהנזירים רחנו עליהם בספריות. היו אלו האיגרות לאטיקוס, למארקוס, ברוטוס ולאחיו של קיקרו קוינטוס.

האוסף הזה לא היה במצב טוב, חלק מה״דפים״ היה פגום, קרוע ואף רקוב, אבל פטררקא ישב עליהם שעות רבות והעתיקם.

שירי קאטול היו בורונה - גם אותם קרא וגם את פרופורציוס ומכתבי ליביוס, פטררקא אחז ב 29 מהאחרונים.

בפיזה נוסדה אוניברסיטה בשנת 1333 ובפירנצה בשנת 1349, בסיינה ב 1357 ובפאוויה בשנת 1369, לכולן שימש פטררקא יועץ.

בשנת 1338, בפריז פגש פטררקא חבר של אביו - יתכן שהפגישה התקיימה ב 1389, הנזיר האבגוסטיני מאסטרו דיאוניזיו רוברטי היה מלומד גדול (היה מורו של בוקאצ׳ו): ׳׳קרא את ׳הוידוי״׳, אמר רוברטי לצעיר את ה"וידוי" של אורליוס אוגוסטינוס (Aurelius Augustinus). התיאורים הנפשיים, הדרמה הרגשית, ייסורי הנזיר - תנועת הרגשות הייתה כמעיין מים חיים למשורר הזה. המלחמה הפנימית של הנזיר הייתה יסוד ואידיאל למחקריו על תנועת הרגשות אבל היה כאן עוד דבר, מתוך כתבי אבגוסטין ניחש בכוח ראיית המעמקים, פטררקא, את עולמו הפיוטי של אפלטון ועל כך אמר פטררקא כשופט עליון:

״מה אוכל לומר על אפלטון ? על-פי הסכמת כל שופטיו מגיע לו המקום הראשון בפילוסופיה״.

 

פטררקא (1304-1374) היה הראשון שעבר מעיסוק בכתבים מיושנים לכתבים הקלאסיים הפילוסופים של המורה הגדול ביוון בהם הכתבים הפוליטיים והפסיכולוגים שבכתבי אפלטון ותוקידידס. היה בכך מהפך ושינוי בהיסטוריה מההיסטוריה כאוס-נטרי (בה האל במרכז) לאנו-סנטרי (לתפיסה שהאדם במרכז), מהאחד שחוקר את האל לאדם שחוקר את האדם. 

 

64 שנים אחרי מות פטררקא (1304-1374) הגיע לפירנצה פילוסוף בשם פליתון גמיסטוס (Plethon) מוכר גם בשם גיורגיוס גמיסטוס (1452-? 136) או גמיסתוס פליתון למעשה פטרארקא יכל להיפגש איתו, אלו נסע מזרחה, לאסיה הקטנה, אבל השניים מעולם לא נפגשו ומשאלת ליבו הגדולה של פטררקא לדעת מה כתוב באחת מ 16 המגילות של אפלטון שמצא במרתפי הספריות העתיקות שברחבי העולם העתיק נותרה ערירית.

 

בשנים 1438–1439  פליתון גמיסטוס פעל בפירנצה. 

 

לפליתון זה היו גם כמה ידיעות ברפואה מתקדמת, אותן הוא למד מרוקח בשם אלישע (Elisaeus) שפעל בחצר הסולטן התורכי. מכל מקום הוא עצמו לא עסק ברפואה רק בפילוסופיה ועיקר התמקדותו היה כתבי אפלטון ותורתו. פליתון הגיע לפירנצה מתורכיה כשליח הכנסיה. הוא לא היה בעל מעמד כנסייתי אבל זכה לכבוד רב כמלומד. ואכן, היה מלא בהתלהבות מהתורה החדשה שאחז בה ולמד בתורכיה. הרצאותיו של פליתון היו בזמנו הפנוי מעניני הכנסיה. שיחותיו נשאו דברים ברוח החדשה והכילו את האמת הגדולה שהכל שאפו לגעת בה. פיצ׳ינו (תלמידו) בערוב ימיו, העיד שממנו רכש את תורתו של אפלטון וכן שקוזימו דה מדיצ'י נכח לפחות באחת מהרצאותיו ומאוד התרשם מפליתון גמיסטוס בנוסף העיד מרסיליו פיצ'ינו  (בזקנתו) שפליתון הוא שהביא את השליט מבית מדיצ׳י להקים את האקדמיה האפלטונית ולא הוא. לאחר שפליתון עזב (משום שהועידה הכנסייתית הסתיימה, והוא שהיה נציג במשלחת של ביזנטיון אליה ותפקידו הסתיים. הועידה ביקשה לאחות את הקרע בין הכנסיה במזרח - ביזנטיון ובמערב - רומא) נשארו באזור שני תלמידיו: פיצי׳נו ובסריון (Bessarion).

פיצ׳ינו המשיך במסורת ההרצאות האפלטוניות ושליט פיזה קוזימו השני מבית מדיצ'י השתתף גם בהרצאות האפלטוניות שנשא בעיר. מאוחר יותר מרסיליו פיצ'ינו   וקוזימו די ג'ובאני דה מדיצ'י  (אביו של לורנצו המפואר) ייסדו, בשנת 1462 את האקדמיה האפלטונית על גבעה סמוך לפירנצה. 

הנושא המעניין ביותר, מבחינתי, לא קשור בתככים סביב מי נשיא את דברי אפלטון ראשון בפירנצה אלא מקורם של הדברים שנישאו בפירנצה על ידי פליתון גמיטוס. מסתבר שמקור הדברים נקשר גם הוא בתורתו של הרופא מקורדובה אבן רושד, שכתב על המדינה של אפלטון. 

אלא שבכך אין חידוש גדול שהרי דברי אפלטון היו לאורך כל ימי הביניים מהדהדים במנזרים (הרנסנס הקרלוניסטי). צוטטו על ידי מתנגדיו כלשונן, והרצה לעקוב אחר הגיון הדברים בהם יכל לעשות זאת. פטררקא הבין זאת, אבל ספר שלם לא ניכר בדרכו, רק קטעים וציטטות. הראשון שהביא את הדברים במלואם בפני איש הרנסנס היה יהודי בשם אלישע.

 

אלישע Elisaeus ממייסדי הרנסנס האיטלקי

 

פילוסוף יהודי בשם אלישע שמכונה אלישע היהודי, התגורר ופעל באדריאנופול. הידיעות עליו מעטות ורובן הגיעו דרך תלמידו שהיה פילוסוף חשוב באיטליה ודיבר יוונית. היוונית הייתה שפת אימו של התלמיד והוא עצמו היה יווני בשם פליתון גמיטוס שהוזכר לעיל. נראה שאלישע, נולד בשנות השישים המאוחרות של המאה ה-14, כתב על פילוסופיה ועל רפואה, (מספרים שספרי הרפואה של אלישע היו נכסי צאן ברזל לכל יהודי שהתעניין ברפואה וסביר להניח שמעמדם היה כזה של כתבי הרמב"ם בימנו). אלישע היה רוקח, ופילוסוף שפעל בתחילת התקופה העות'מאנית ושימש כרופא בחצר הסולטן התורכי ורווחיו היו נאים. אלישע היה מצוי בפילוסופיה של אבן רושד, מחכמי ספרד, (קורדובה), אבן אלנפיס (הדמשקאי) ואלדין אלכאזרוני שחי בתבריז בירת פרס.

פליתון בא אל אדריאנופול (אדירנה ) עיר בתראקיה שבחלקה האירופי של תורכיה. כדי ללמוד אצל היהודי אלישע את תורתו. נראה שפליתון פנה תחילה אל אלישע מפני שהוא נחשב למומחה לפילוסופיה של אבן רושד, אולם באופן מפתיע טוען דווקא  יריבו הגדול של אלישע גנאדיוס סכולאריוס שהיה אנטישמי והאשים את פליתון בכפירה בנצרות והוא מהווה מקור נוסף לידיעותנו על אלישע, האויב טוען  שהייתה זו תורת זורואסטר (זרדושת) שפליתון הכיר אצל אלישע ולא את תורת אריסטו או את תורת הרפואה או את אפלטון. עוד טוען גנאדיוס סכולאריוס הפטריארך היריב והמאשים, שאלישע היה בעצם פאגאני, אדם שזנח את תורת משה בהגותו ובמעשיו. לבסוף גנאדיוס האנטישמי מודיע בסיפוק, שיהודי זה, אבי הכפירה, אכן מצא את מותו בשריפה משמים. בסופו של דבר הוא לא שחט את פליתון וגם לא שרף את אלישע.

נראה בכל זאת שפליתון למד אצלו דווקא את תורתו של אפלטון. כנראה שגילם היה קרוב. הם היו שני צעירים סקרנים, מלומדים, מורה ותלמיד. המורה היה מבוסס בשל משרתו כרוקח בחצר הסולטן והתלמיד סביר להניח שהיה חסר כול או דל אמצעים. בנוסף כנראה שאלישע היה אכן בן החילונים הראשונים בהיסטוריה וזו גם סיבה שלא נשארו כתביו החילוניים, יתכן שאנשי הקהילה היהודית הם ששרפו בכוונה את תורתו ויתכן שכתביו נשרפו בשרפה הגדולה בשנת 1446. נראה שאלישע הוא זה שהשפיע גם על התפיסה החילונית של פליתון גמיסטוס, שנמנה על מבשרי הרנסנס האיטלקי ועל מביאי תורת התנועה (תזוזה ושינוי תוכן) לפירנצה.

אלישע היהודי, המורה לתורת אפלטון של הפילוסוף האיטלקי פליתון גמיסטוס מת ככל הנראה עקב תאונה או אסון גדול שפקד את אדריאנופול. במארס 1446 פרצה באדריאנופול שריפה גדולה, בעת תחילת מרד הוניצ'ארים השריפה הזו כילתה חלקים גדולים של העיר ומוקדה היה ברובע השוק - בו כנראה אלישע הישיש התגורר וכך היה הוא וספריו בין קרבנותיה. תלמידו פליתון הפך להיות דמות מפתח בהגות הרנסאנס באיטליה. 

גיורגיוס גמיסטוס, המתכנה פליתון  (1452-? 1365 (.או פליתון גמיסטוס   Gemisto Pleton) (1355-1452) היה יווני שידע יוונית. כנראה שנולד בקונסטנטינופול בשנת 1355 הוא פיתח תורה פילוסופית שמרדה בעקרונות הנצרות, חיפשה אחר מכלול התנועה ופעל בתקופת השקיעה של הקיסרות הביזאנטית שבשנת 1453 היא באה אל קיצה. לאחר שהגיע לפירנצה הביא לייסוד האקדמיה האפלטונית בהשפיעו על שליט פירנצה מבית מדיצ׳י להקימה בעירו בוילה קראג׳י (The Villa Medici at Careggi).

 

לסיכום

 

היסוד התנועי הניע את הרנסנס כולו קדימה. באמנות הציור פרץ לראשונה בפיזה והמשיך אל פירנצה. בפירנצה היסוד התנועתי והתובנה לתנועה שנתה את מהלך האמנות, הפסיכולוגיה ומרחבי חיי האדם. מפירנצה עבר הנושא לרחבי איטליה והגיע לשיא חדש בונציה בעבודותיו של טינטורטו. הדרך לונציה הייתצה ארוכה ומורכבת. ראשיתה באדריאנופול שם הפילוסוף היהודי אלישע העביר את סודות התנועה והתוכן התנועי לפליתון גמיסטוס. פליתון הביאו לונציה שם הלהיב את שליט העיר קוזימו די ג'ובאני דה מדיצ'י  (האב) שייסד את האקדמיה.  

 

הרנסנס האיטלקי החל לצמוח בעזרת שלושה מייסדים ושנים מהם די אלמונים: ג׳ונטה (פיזה), דה מדיצ׳י (פירנצה) והפילוסוף היהודי אלישע (הרוקח - אדריאנופול) שעלה באש בתורכיה.

 

תורת התנועה של האסכולה הוונציאנית

 

האדם המתנועע עמד כמרכז הבריאה, מיקרוקוסמוס המשקף בפנימיותו את המקרוקוסמוס (היקום). האל עדין כיכב, אבל כמי שמאפשר לאדם לבחור ואת בחירותיו, את מה שיחליט על-פי רצונו הוא יכבד. היה והאדם ירצה להגיע למדרגה נמוכה, יכובד, היה וירצה להתעלות ויפתח כישורים לעלות עד לספירות של האלוהות - יכובד. האדם הוא עולם בפני עצמו [פיקו דה לה מיראנדולה (1463-1494) ממייסדי האקדמיה האפלטונית בפירנצה] ויש לו (לאדם) כמו לאל חלק בכל העולמות ויכולת להבינם. "הוא המסתכל הרוחני בכל הדברים" ("על כבוד האדם" מאמר מאת מיראנדולה Pico de la Mirandola "Oration on the Dignity of Man"). האדם בעל גוף - הוא יצור ביולוגי ומבחינה ביולוגית הוא לא חופשי ותלוי. הוא משועבד לחוקיותו של העולם. גורלו של העולם הוא גורלו (הביולוגי), אבל בתחום הרוחני הוא מיוחד ובעל-נפש. נפשו בת חורין, יקרה אשר יקרה עם גופו במרחב הפנימי, בנפש הוא חופשי לרצות.

 

רצונו של אדם נמצא מחוץ לתחומו של "גורל העולם". נפשו משתייכת לתחום השכל ונשלטת על-ידי סדר שכלי וכללי היגיון בריא; מצד אחד, ועל-ידי שאיפתו הבלתי פוסקת; מצד שני. האדם בעל יכולת להשתנות ממש כמו זיקית ושאיפתו אין לה גבולות.

 

ג'ובאני פיקו דֶי קונטי דלה מירנדולה א דלה קונקורדיה (היה פילוסוף שנולד במירדולה, נפת מודנה ממייסדי הרנסנס האיטלקי. את לימודיו עשה אצל הפילוסוף היהודי (בונציה) אליה בן משה אבא דלמדיגו שלימד בפדובה הסמוכה. אצלו למד גם עברית וגם את משנתו של אבן רושד, רופא, מחכמי ספרד שהוזכר לעיל (אלישע).

 

בשנת 1484 עבר לפירנצה, שם התיידד עם לורנצו דה מדיצ'י, ועם אנשי הרוח אניולו פוליציאנו (אמברוג'יני) ומרסיליו פיצ'ינו והתקבל על-ידי מורו וחברו פיצ'ינו כחבר ב"אקדמיה האפלטונית". 

 

פיקו עסק בתוכן האנושי. בתנועה הפנימית, בתוכן המשתנה והגדירו מחדש. האדם של פיקו דלה מירנדולה היה דינאמי, משתנה, תנועי ובעל רצון. מדובר באדם חדש לגמרי. אדם זה הוגדר כהומני ובעל כבוד, הוא איש הרנסנס, הייתה לחייו איכות חיים חדשה, תנועית, דינאמית ועל משמעות חדשה זו הרבה דלה מירנדולה לכתוב ולהרצות הוא כדברי פיצ'נו "אל עלי אדמות". את המרחב הזה - של האדם החדש, ניסו בונציה לתפוס על הבד. בונציה התוכן המשתנה במהותו היה לתורה חדשה ׳תורת התנועה של ציירי ונציה׳ (טינטורטו).

 

האסכולה הונציאנית כללה שני יסודות: ׳תורת האור׳ (בליני) ו׳תורת התנועה׳ (טינטורטו) שהתפתחה בעיר התעלות ואפשרה לתאר על הבד תנועה דרמתית ואירועים אמוציונליים תוך שימוש בנקודות מגוז מפתיעות, משיחות מכחול גסות, מרושלות לכאורה, אימפרסיוניסטיות, שיוצרות מידיות, ספונטניות ופלסטיות בלתי רגילה, המאפיינת את יצירת הנפח לאירועים שבאו לאחר השגת הידע לתאר גופים תלת ממדיים וחלל (פרספקטיבה מתמטית, שיטת הקצרה, הבהרת צבע באזור שמתאר את שיא נפחו וצבע מנוגד לשיפוליו) על מרחב דו ממדי (בד, לוח עץ או קיר). 

 

המהפכה הייתה גדולה. יצירת מרחב תלת ממדי במרחב הציור כולו. מהפכה שהביאה לדרמה רגשית ולמה שהקנה את הנפח למיזנסצנה המצוירת והביא לאחת מההתפתחויות הגדולות של הרנסנס הונציאני - הציור כולו שיקף מצב פסיכולוגי. מהפסיכולוגיה האישית של פטררקא ומה"וידוי" הפרטי של אורליוס אוגוסטינוס ו"הנאום על כבוד האדם" (ג'ובאני פיקו דֶי קונטי דלה מירנדולה א דלה קונקורדיה) התוכן הפנימי, התנועה המהותית - הרגש והמחשבה נתפסו על הבד והונצחו. התנועה הפנימית ניכרה בכוליות התמונה. זו הייתה אחת החוויות הגדולות ביותר בתולדות האמנות שסודה נחשף בהדרגה ובשלבים מהוססים תחילה אבל, במהלך השנים הצלחנו לרדת אל עמקה ולהבינה. מכלול ציורי "תמונה" חדשה שהביאה להתמזגות עם תאוריות התנועה של הרנסנס [קופרניקוס (1473 – 1543) ומאוחר יותר גם גליליי (1564- 1642) וניוטון (1642-1727)] שיאה בעבודותיו מעוררות הסקרנות של טינטורטו (ז'אקופו קומין).

 

 טינטורטו קנה את פרסומו ביצירתו "מרקוס הקדוש משחרר עבדנוצרי" (1548). יצירת מופת בה הצייר ממקם עצמו במרומים. הוא מתבונן על נס העבד ממעוף הציפור, מערבל את חושי המתבונן בסיוע קומפוזיציה מהפכנית שיוצרת נקודת מגוז בעבד השוכב כשראשו אלינו (הקצרה) אלא שלמרחב החלל המצויר – לרחבה בה מתרחש האירוע - נקודת מגוז נוספת בקו האופק, כלומר הצייר נמצא בשתי עמדות צפייה בו זמנית. הזווית שבה הצייר מתבונן על המלאך המרחף שקולה להצבת צופה (בלתי מורגש) נוסף הנמצא על הקרקע ומתבונן אל השמיים כך טינטורטו מודד גדלים בעולם נע במערכות ייחוס שונות שמייצרות מרחב דרמטי, הבנוי על מה שיקרא במאה העשרים ״תנועה יחסית״. תנופה של צבע, ותנועה של רגשות עזים ונבדלים משתלבת על הבד בעזרת שליטה מלאה בטכניקת ההקצרה, ובפרספקטיבה המדעית, כשטינטורטו נוגע בפרספקטיבה אטמוספרית (שמבוססת על העובדה שגופים מרוחקים נראים בעין מטושטשים ובהירים יותר ולא רק קטנים יותר) ומאחד בווירטואוזיות מספר נקודות התבוננות על אירוע אחד.

האסכולה הוונציאנית הגיעה כאן לשיא חדש ולבשלות וכל שנותר לטינטורטו בנוסף להעברת הידע לדור הבא, לעצב את מה שאיינשטיין יכנה כמה מאות שנים מאוחר יותר: תנועה יחסית (בציור) ואנו נכנה זאת הרגע בו צייר ענק – וגאון לוכד את השיא ומנציח את החד פעמי על הבד. רגע שבו באה לידי ביטוי התנועה של שינוי המהות הרוחש במעמקי הנפש פורץ ובא לידי ביטוי וגילוי בשיא האור ובצורה היותר צלולה.

 

המאמר פורסם בשלושה חלקים:

 

 

  

ירון מרגולין