אנה פבלובה

אנה פאבלובה (1881 - 1931 נולדה תחת השם Anna Matveyevna Pavlovna) באה ממשפחת אכרים עניה והיתה ילדה חלשה וחולנית. ערב אחד, כמתנה מיוחדת אמה לקחה אותה לתיאטרון המארינסקי לראות את "היפיפיה הנרדמת". הילדה הקטנה היתה מוקסמת והכריזה מיד שיום אחד היא תהיה הנסיכה ותרקוד
על במת המארינסקי. זה לא היה סתם חלום ילדות שכן מרגע זה ואילך היא לא שקטה עד אשר אמה הכניסה אותה לביה"ס האימפראלי (הקיסרי) לבלט בשנת ,1892 שם למדה אצל פול גארדט, כריסטיאן ג'והנסון, ניקולס לאגט וסוקולובה. תמיד עבדה קשה אך חששה כרוב הרקדניות הגדולות שגופה נחות משל אחרות עקב היותה דקת גו, עם רגליים ארוכות מאד. היא העריצה רקדניות אחרות בעלות מראה שונה משלה. רקדניות בעלות ממבנה גופני חזק כשל פיירינה לגנני - האיטלקיה. אחד ממוריה בביה"ס השכיל בחוכמתו לשכנע אותה בכשרונה ואפילו הציעה לה שלא לחקות את הטכניקה המושלמת של לגנני Gardt. בן המורים שהתרשמו ממנה בתקופת בית הספר היה גם הכוריאוגרף האגדי מריוס פטיפה.
פבלובה שגדלה אצל משפחת עממית ופשוטה (ונולדה בסנקט פטרבורג שברוסיה) פיתחה איכויות של חן מעודן ואוורירי והייתה לסמל של יופי נדיר. כשרונה היה יוצא דופן והבדיל אותה גם ייחד אותה משאר הרקדניות של התקופה.

בשנת 1981 החלה אנא פבלובה ללכת לבית הספר הקיסרי לבלט (The Imperial Ballet School).

ב-1899 נערכה הופעת הבכורה של פאבלובה במארינסקי. בספטמבר 99 התקיימה ההופעה ופאבלובה רקדה בה את ה"La Fille Mal Gardée". הופעתה הייתה מאוד מוצלחת ופתחה עבורה קרירה מזהירה. בתוך מספר שנים מועט היא הגיע לצמרת הרקדניות בעולם. בשנת 1905 היא החלה ללמוד אצל גדול המורים לבאלט ברוסיה אנריקו צ'קטי (Enrico Cecchetti). פבלובה המשיכה לקחת אצלו שעורים כמעט עד למותו, הוא אהב את כשרונה והעריץ אותה הערצה רבה. בשנה זו (1905) התקיימה גם הופעת הבכורה שלה בריקוד "הברבור הגווע" (The Dying Swan). מופע שמיקם אותה בצמרת רקדניות תבל. הריקוד הזה ילד ממנה אותן תכונות שעשו אותה מאוחר יותר ל"אגדה" בשם אנא פבלובה.

שלוש שנים מאוחר יותר בשנת 1909 התקבלה פבלובה ללהקת המחול שעשתה הסטוריה הבאלט הרוסי הנודע (בשנת היווסדו של ה'בלה רוס')להקת רקדנים שכבשה את העולם לאחר הופעתה ההסטורית בפריז (the Ballet Russe)

צ'קטי - המורה הגדול שלה ומייסד שיטת צ'קטי נהג לומר עליה שהיכולות המחוליות שלה מלמדים על כך שהיא בעצם לומדת לרקוד ישר מאלוהים ולא ממנו.

מיכאיל פוקין בשחרזדה כוריאוגרפיה פוקין

מיכאיל פוקין רוקד בשחרזדה שיצר עבור ניז'ינסקי

מיכאיל ואנא

בן זוגה הקבוע למחול של אנא פאבלובה היה אחד הרקדנים המפורסמים ביותר בעולם - מיכאיל פוקין, לימים מגדולי הכוריאוגרפים בעולם. פבלובה שימשה לו השראה ופוקין יצר עבורה את הגדולים שבאבלטים שלו.

עבור פבלובה חיבר פוקין את המחול הנודע שלו 'שופינינה' (1909-1908) למוזיקה מאת שופן. פוקין ציין שאלמלא רקדה אותו פאבלובה בצורה כל כך נפלאה הוא לעולם לא היה יוצר את "הסלפידות". אך העבודה המפורסמת ביותר שיצר פוקין שלוש שנים קודם לכן עבורה (1905) "The Dying Swan" לפי המוזיקה הידועה מאד של סן-סנס. את היצירה 'מות הברבור' חיבר פוקין באחר צהרים אחד לפבלובה לאחר שהתחייבה להופיע בנשף צדקה ולא היה לה עם מה לרקוד. השניים נפגשו לכמה שעות ויצרו את אחת מיצירות המופת של הריקוד 'הברבור הגווע', מחול על נושא מתוך המערכה השנייה באגם הברבורים ללב איונוב.

'זו היתה קומפוזיציה שדרשה שליטה מלאה ויכולת הבאה עמוקה' אמר פוקין על היצירה.

בהקשר לבלטים "הסילפידות" ו"מות הברבור" מסביר פוקין בספרו את נקודת מבטו לגבי השמוש ב- "...:point work אני רואה את הריקוד על בהונות רק כאחד האמצעים ברקוד, צורה פואטית יותר, שונה מחלקי הריקוד הריאלסטיים. מכל מקום כאשר רקדנית קופצת ומבצעת צעדים טכניים קשים על בהונות שאינם שייכים או קשורים לנושא ונעשים רק כדי להראות שלאותה רקדנית יש בהונות "מפלדה", איני רואה שום שירתיות בתצוגה כזו. לדעתי זה אינו מתאים ושירתיות ויופי הוקרבו על מזבח האקרובטיקה. בקטעים אלו רציתי להראות איך אני מבין את היופי הייחודי של הרקוד הקלאסי על בהונות"...

אנה פאבלובה זוהתה לאורך כל הקרירה שלה עם "מות הברבור" והופיע בו למעשה עד סוף הקריירה שלה.

בשנת -1907 שמה של פאבלובה החל להתפרסם מחוץ לגבולות רוסיה כאשר עשתה את הסיור הראשון באירופה עם הרקדן אדולף בולם כבו זוגה, שנתיים לפני העונה הראשונה והמפורסמת כל כך של דיאגילב בפריז. שתוף הפעולה שלה עם דיאגילב
היה קצר מאד, בעייתי והיא למעשה רקדה רק עוד פעם אחת נוספת בהפקותו של דיאגילב. היא קינאה במעמדו היוקרתי של ניז'נסקי ובאה בטענות כלפי רעיונות היחודיות של הריקוד הרוסי (ראה האסתטיקה של המחול הרוסי) . למרות שפבלובה
הסכימה עם פוקין לגבי התחום הריגשי של הריקוד 'הריקוד חייב להיות אומנות של הבעה' היא אמרה , לגבי שיתוף הפעולה וההדדיות שבין הריקוד, המוזיקה והציור נראה שלא הסכימה. היא שאפה לפתח את אמנות הריקוד אבל מעמדה אחרת לגמרי, מכל מקום ככוריאוגרפית היא לא הצליחה להעצים מחול כלשהוא אל מעל ליצירתו של פוקין שדגלה בשיתוף פעולה מלא בין האומנויות. היא לא הייתה הוגת דעות גדולה, אך אומנותה הייתה אומנות הביצוע וכרקדנית הייתה לאחת הרקדניות הגדולות בהיסטוריה של המחול. 'אני רוצה לרקוד לכל אחד בעולם"... אמרה פבלובה וקיימה.. במשך 20 השנים האחרונות לחייה
היא נסעה ממקום למקום ורקדה לפני הקהל. ב-1910 החלה פבלובה את המסע שלה עם הרקדן Mordkin שהיה בן זוגה למחול. שלש שנים לאחר מכן היא התפטרה
מתיאטרון המארינסקי והקימה להקה משלה (1911) שהכילה יותר ויותר רקדנים אנגלים. פבלובה ראתה באנגלים רקדנים מעולים והעדיפה אותם על הרוסיים 'הם לא רק מקצועיים' אמרה 'אלא גם אמינים ובעלי קו אחיד'.

היא קנתה בית ב- HAMPSEAD בו היתה נחה, נותנת שיעורים, מבלה ומשתעשעת עם חיות המחמד שלה. פרוץ מלחמת העולם השניה מצא אותה, כמו ניז'נסקי, על אדמת אויב אך הצליחה להחלץ משם ומיד יצאה לסיור גדול בדרום וצפון אמריקה עם וולינין כבן זוגה ולא חזרה לאנגליה עד סוף המלחמה.

ב-1916 נסעה להוליבוד כדי להשתתף בסרט האילם The Dump Girl of Portici, עם בוא השלום היא יצאה לסיור מסביב לעולם וביקרה בפרובינציות כשם שביקרה בערים הגדולות והביאה את הבלט למקומות שמעולם לא ראו זאת לפני כן, אומרים שנסעה כמיליון קילומטרים.

האמרגן האמריקאי שלה, סול הורוק, היה ידידה הקרוב והוא שאמר שזה נעשה בלתי אפשרי לגביה לחיות ללא עבודתה 'היא רוקנה את חייה מכל דבר אחר' אמר. נראה שפבלובה אכן, הקדישה את חייה לקהל, להופעות ולאומנות הריקוד. במלון בשטוקהולם היא שאלה את המשרתת הרוסיה שלה מה הוא סוד הצלחתה וזו ענתה לה : "מאדאם עשית אותם מאושרים ע"י זה שלמשך שעה שלמה גרמת להם לשכוח את העצבות של החיים' תשובה שהשאירה אותה מאוד נרגשת. היתה לה השפעה מגנטית כאשר ביא הופיע על הבמה. היא הייתה לסמל הנשיות, העידון ולאחד מסמליו של הבאלט הרוסי. אפשר לומר שבמובן מסויים הפופולאריות הרחבה שיש כיום לבאלט הקלאסי היא בזכותה של אנא פבלובה.

רוברט הלפמן (שנחשב בזמנו לגדול הרקדנים האנגליים - יליד אוסטרליה, הצטרף בשנת 1926 ללהקתה של פאבלובה Sir Robert Helpmann) החל לרקוד אחרי שראה אותה בהופעה באוסטרליה ובמרחק של אלפי מייל משם באקוודור, היא עוררה אמביציה דומה אצל נער נוסף פרדריק אשטון.

ברפרטואר של פאבלובה ניתנה חשיבות עליונה להופעות הסולו שלה שהיו מאוד מבוקשות. אנא פאבלובה מעולם לא ניסתה להביא חידושים לבלט, או לדחוף את עצמה ככוריאוגרפית, כל מה שרצתה היה להביא את אמנות הריקוד שלה ושל בית הגידול הרוסי ממנו ינקה, בצורה הטהורה ביותר ולארבע כנפות תבל.

הרפרטואר שלה היה מאוזן והכיל ברובו שחזורים של בלטים שזכרה מהתקופה בתיאטרון המארינסקי ( קטעי סולו וdeux de pas) לצד באלטים חדשים שהיו יוצאים מן הכלל בזכות עצמאות התנועה וארגונה. בהחלט לא נשענו על רקע של מוזיקה מרשימה, גם לא הסתתרו בתוך התפאורה או תלבושות הכול עמד והתפתח ברוח התקופה שהייתה מהפכנית וחלקה לזכותה. לצערם של אוהדי הריקוד האיכותי, מעט מאד מרפרטואר זה שרד.

לקראת הסוף המתח העצום והקשיים שבהם היא היתה נתונה החלו לתת את אותותיהם. בסיור בינואר 1931 היא הצטננה וחלתה בדרכה לפריז ונפטרה מדלקת ריאות, הידיעה על כך התפרסמה מהר בכל העולם והממה רבים שהכירו אותה.
בלונדון יומיים לאחר מכן, Camargo Society (אגודת קאמרגו) נתנה את הופעתה השניה, בזמן ההופעה הודיע המנצח שהתזמורת תנגן את "מות הברבור" לזכרה של פאבלובה. כאשר החלה התזמורת לנגן עלה המסך על במה ריקה כשרק כתם אור בודד מסמן את הריקוד, זו היתה מחווה מאד מרגשת.

קישורים:

חלום שהתגשם מאת ירון מרגולין