תולדות הריקוד בישראל פרק א' ברוך אגדתי 1895-1976

ברוך אגדתי 1895-1976 מאת ירון מרגולין

ברוך אגדתי 1895-1976

העדרם של אולמות מחול, בימות מחול, מסורת אומנותית ואמצעים כלכליים הכתיבו את התפתחות המחול בארץ ישראל כמו גם העובדה שהמחול הישראלי נוסד, התפתח ונוצר הודות לאישים פרטיים, ברוך אגדתי 1895-1976, למשל,  אומנים בעלי יוזמה שיצרו בלהט יש מאין. מחולותיהם הם שהיתוו את הדרך, היסוד, החינוך לאמנות ואת מכלול התפתחות אומנות הריקוד הארץ ישראלי. אחת הסיבות להתפתחותו העצומה של הציור הישראלי וליצירה מקורית כבר בראשית המאה נעוצה, בודאי בין השאר גם ביסודו של בית הספר בצלאל (1906) בירושלים על ידי הצייר בוריס שץ. שעה שבתי מחול לרקדנים מקצועיים נוצרו בארץ רק בשנות ה 40 (מיה ארבטובה 1938 באולפן של אורנשטיין 40 ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן גם קלרה בונדי, אירנה גטרי ואלכסנדר גראפצ'וב שנות ה - 40) הגם שבהם הרמה הייתה עדיין מאוד נמוכה (ביחס לאירופה). מאוחר יותר, בשנות ה 50 החל להתפתח זרם של בתי ספר למורים לריקוד שלא היו בעצמם רקדנים ושלא פגשו במסורת אמיתית של מחול, לכן גם לא יכלו להכשיר שום רקדן פרט אולי להשריש עמדה שביסודה בורות גמורה לגבי אומנות הכשרת הרקדן או יצירת הריקודים (קונצרן אורנשטיין למחול - ודווקא השפעותיו השליליות השתלתו על המשך הדרך). מכל מקום כל אלו שימשו קרקע פוריה להתחלה מזהירה. אבל התחלה של יחידים. דור המייסדים ואכן רק בודדים ואומנים חסרי פשרות אבל רבי כישרון הם שהצליחו להניע, את ארץ ישראל בתחום הריקוד. לא יאמן אבל צלחו ופלחו לעצמם דרך דרכה של אומנות הריקוד בישראל.

ישראל של אותם ימים כללה בעיקר אנשים צעירים, עולים חדשים, אידיאליסטיים, שבאו בגפם ובבצלאל ניתנה לתלמידים כמותם הזדמנות לגעת במסורת הציור במקביל ללהט העצמאות שנשבה בעצמותיהם כמו גם לימוד טכניקות מקצועיות לציור שאפשרו להם בנוסף להתחככות אינטנסיבית ובלתי אמצעית עם ציירים גדולים גם לפתח רעיונות מיוחדים משל עצמם. בין תלמידי בצלאל אלו היה גם ברוך אגדתי (קאושנסקי) שנולד בבנדרי שבסרביה (1895 ) ועלה כמנהג צעירי הדור בגפו לארץ ישראל בהיותו בן 15 שנים בלבד, לימים הרקדן העיברי הראשון. 'כשבאתי לבצלאל שאל אותי פרופ' בוריס שץ: מה עם פנסיון' לאגדתי לא היה כסף, גם לא פנסיון והוא יצא כמנהג צעירי התקופה לעבוד לאחר שקיבל כרטיס תלמיד בפתח תקוה. בפתח תקווה פגש בעולי תימן שמחולותיהם שימשו לו השראה ליצירתו מאוחר יותר. הכסף לא הספיק למחייתו ובודאי שלא גם להמשך לימודיו ובנוסף לזאת אגדתי חלה בקדחת וחזרתו לירושלים התמהמה. בסופו של דבר ובעיקר בשל מחלתו, הוא שב חסר כל, בודד ללימודיו בבצלאל. נראה שרוח היצירה שרתה עליו גם הרעיונות ותורות האסתטיקה של מרכז הציור הירושלמי האירו את מחשבתו ואגדתי החליט בנוסף לציור גם ליצור ריקודים בהשראת הרעיונות שהתרוצצו במרכז של אומנות הציור הירושלמי. עד מהרה הוא פרסם עצמו גם כמורה לריקוד והחל להתפרנס ממקור פרנסה בלתי צפוי ומקורי זה של הוראת ריקודים (סאלוניים). 'ואלס מפיסטו' ו'מרש האבל' היו יצירותיו הראשונות בתחום המחול, מחולות יחיד שהועלו ברוח התקופה, תנופה, אור ומוטיבים ארץ ישראליים בהשראת הציור האימפרסיוניסתי ותרבות ערב כפי שהובנו על-ידי הבצלאליים. 'ההתחלה הייתה מבטיחה ביותר ' כותב יזק כץ 1927 בצרפתית 'אבל הסיום...' אגדתי לבש גלבייה בצבע פרח הלילך, נועזת למדי ומאירת עיניים, הוא ריחף מסביב לחיזיון פנימי שאחז בו לצלילי המוזיקה שנוגנה בפסנתר על-ידי מרים גולדברג. המנגינה הייתה עוצמתית ומלאת רגש כנדרש ותזזית המחול הועצמה עד אל מעבר ליכולת הקליטה הרגשית של בן אנוש רגיל. 'אפשר להניח, שאגדתי החליט לרקוד את המהות המפיסטופלית של מפיסטו - יתכן, ... מכל מקום הוא התעטף בגלימה שחורה, שהיתה כל מה שלבש...' כץ 1927 'סבוב תערוכה של ברוך אגדתי.'

נכבדי העיר שימשו לו כקהל וגם האירוע הנוצץ וההיסטורי שנערך בבית בצלאל לא גימד את הקסם שבהליכה אחרי כוחות הנפש. לפתע בריקוד שהוקדש למפיסטופלס זה בגלימה השחורה, קמה שערורייה בקרב הקהל. חמדה בן-יהודה (אשת הבלשן הנודע) שנחשבה אז לגב' הראשונה של ירושלים קמה במחאה ויצאה מהאולם. 'הוא כלל לא הבין את מפיסטו! הכריזה הגב' בן - יהודה שדמותו של מפיסטו כנראה מדירה שינה מעיניה'... כץ 1927 'הוא לא חשב שכדאי ללבוש משהו גם מתחת לגלימת הלילך שלו' הסבירה הפסנתרנית של האירוע את פשר המהומה הזו לכתבת מעריב ב 1985. אגדתי רקד, הסתובב והגלימה התרוממה כשגופו הצעיר והערום נגלה לכל עבר. 'ואלס מפיסטו' סולו עוצמתי לרקדן - ברוך אגדתי ספק ריקוד בגלבייה ספק
בערום (בסיגנון 'מחול ההתרשמות - Ausdruckstanz ) הוא וגם 'מרש האבל' ע"פ שופן המחולות העבריים הראשונים, הוזמנו על ידי הצייר אבל פן ונוצרו בירושלים. את לימודי הבאלט שלו החל אגדתי לאחר שכבר היה למעשה אומן ירושלמי עצמאי,
באודסה. לאודסה הוא יצא לבדו בגיל 18 המטרה הייתה ביקור משפחתי, הנער הבודד התגעגע לחום אם ואב ויצא לפגוש את הוריו, מלחמת העולם הראשונה פרצה ואגדתי אז קאושנסקי נותר באודסה וחווה שוב את הבדידות עליה דיבר בהרחבה
גם בימיו האחרונים. הוא התקבל ללהקת הבאלט של האופרה של אודסה, כשרונו הוכר מיד ואגדתי הפך בה לסולן.

שמו של הרקדן העברי יצא לתהילה כמי שמעצב קומפלקס של מושגים אסתטיים וערכים פסיכולוגיים בתנועה סביב גרעין טבעי ויסודי. משוררים חיפשו את קרבתו ביניהם גם יעקב פיכמן שהציגו בפני חיים נחמן ביאליק במילים 'זה ברוך אגדתי' מאז דבק בו הכינוי אגדתי שהיה לשם נרדף ולשם תואר לפועלו רב ההשראה. ב 1919 עלה ברוך אגדתי על סיפון האניה הראשונה שיצאה לאחר המלחמה מרוסיה לישראל (רוסלאן) ושב ארצה בחברת הצייר הגדול יוסף זריצקי, פרופ' יוסף קלויזנר והצייר פנחס ליטוינובסקי. הנסיעה הייתה ארוכה והמפגש עם האינטלקטואליים היהודיים הפרה את נפשו היצירתית. הרעיונות זרמו בנפשו בלהט ושנה לאחר מכן העלה אגדתי יש מאין (ב 1920) צורה אינדיוידואלית וטהורה כביטוי לחיי הנפש בתנועה גופנית. היא הרסיטל העברי הראשון לריקוד. רבים ראו בו אמנם חלק מזרם אבנגרדי שפרץ אז בארופה - 'מחול ההתרשמות' או ה'הבעה', שניכר היה ב'ואלס מפיסטו' שלו. הזיהוי השגוי נבע מחוסר נסיון אסתטי בתחום הריקוד גם מניתוק מהלכי הרוח של הריקוד באירופה ואולי מהרעיון שהציור האימפרסיוניסתי - (התרשמות) שהחל להתגלות אז כדבר גאוני (ואן גוך, גוגן, מנה, סזן וכד') צריך להשפיע על הרקדן שינק השראה ראשונית מהאסתטיקה של הציור הצרפתי שעמדה ביסוד בצלאל. גם צבעי מגפיו אותן צבע כך שלכל אחת היה צבע שונה סייעו להתרשמות מאלמנטים חיצוניים. המבינים, בעלי העיין הרואה פנימה - נטולת הדעות הקדומות, הבחינו במשהו אחר וחדש. יצירתו הייתה קרובה יותר למה שהתרחש על הבימה של דיאגילב, - אותה אגדתי העריך מתוך הכרה: מבנה קפדני, מדוייק של עיצוב התנועה הכוריאוגרפית, ממנו פרצו רגשות הרקדן בהתאמה לרעיון המאחד
ולמוזיקה - 'תנועות אלה' כותב מנשה רבינוביץ: 'בתחילה קטנות וסמויות, הולכות וגוברות, הולכות וגדלות עד שלבסוף, מאפיסת כוחות, הן הולכות ונחלשות'. זהו תיאור מדויק יותר גם רגיש, פיוטי ומבין יותר לגבי תוכן הדברים שהוצגו על הבמה של אגדתי: מבנה כוריאוגראפי חדש של קרשצ'נדו ודימינואנדו (דוגמת פוקין ראה ה'ברבור הגווע' יצירות מופת כמאגר ידע לדורות הבאים). אגדתי שאב את הידע, שהצטבר ובעזרתו הוא מפתח מהלכי תנועה, רגשות לא צעדים וניואנסיים מקומיים, קולאז' חסר זרימה, אלא רק תנועה רציפה, שבכוחה להשתנות בהדרגה ולעצב עוצמות רוחניים. הרעיון בה העיקר ולא צורת החזקת הגוף כמקובל עד אז. זו יצירה חדשה, שונה, אחרת, בעלת ידע רב ומאוד מקורית. הארופאים במרכז התרבות ניסו להבין את כוחות השראתו. בראיון שראה אור בוינה 1929. הוא מסביר את הדרך ליצירת הזרימה הטבעית של מהלכי הרגשות שביצירתו. אגדתי: 'אני רוקד את 'רוגזה', אבל אני מתכוון להראות לא רק את התפרצות-הזעם, את האלימות הגסה, אלא גם את הרגש העמוק, המסעיר את האדם בתוך תוכו.' ( 1929 ). הבמה שנבחרה לאירוע ההיסטורי הייתה אולם קולנוע תל-אביבי (אז ראינוע) נודע בשם עדן. הריקודים כללו יצירות ייחודיות רבות השראה למוזיקה מורכבת ולא פשוטה גם לאוזן המהפכנית של אנשי הבראשית הקמת-מדינה. אגדתי לא היה איש פשרות, הוא לא חיפש דרכים קלות. הוא הלך בדרכו, נועז, מאוד רוחני ויצרי. בדרך שבה הלך לבדו הוא היה המורה של עצמו, גם התלמיד, אגדתי היה הוגה דעות, כוריאוגרף, מבקר וגם רקדן מבצע.
הוא היה חלוץ במלוא מובן המילה. בדרכו המיוחדת יצירותיהם של ברטוק ושנברג נשמעו כדבר הטבעי ביותר לריקוד,
אך לא לאוזן של הישראלי המתהווה כאן. בנוסף לכך היותו גבר יפה תואר שרוקד לו בגלביות ובגלימות ועוד בקרב קהל החלוצים שבתחומים אלו היה שמרני וסגור הרי שבדידותו הונצחה כמעט לגמרי והקהל הגם שהיה סקרן לפועלו לא קיבל אותו
בברכה ולא הקל את חיו וכמו שתמיד קורה בארץ כשאומן גדול מופיע במחול רב עוצמה, חדשני ונוסק ברגשות אדירים קרה גם הפעם: 'היכן שמענו שגבר נורמאלי, בריא בגוף ונפש, יחולל עלי בימות בלבוש גלימה' כתבו מבקרי
האומנות של התקופה שלא ראו מימיהם, כנראה, נער מנערי ערב מסתובבים בגלימותיהם או נערי תימן רוקדים בגלביות גם את אחד החסידים המקפצים בגלימותיהם בפני החתן. מכל מקום האירוע בראינוע עדן פתח למעשה את שתי האסכולות המקבילות
השכיחות והבלתי מתפשרות של הריקוד הישראלי. מכאן ואילך הן ימשיכו ויתפתחו לאורך כל ההיסטוריה הריקודית שלנו. מצד אחד רקדן יוצר מקורי, אמן גדול, שופע רעיונות, מוכשר מאוד, רב ידע, חוקר ובעל השראה ומצד שני שונאי החידוש, הפוחדים מהיופי, הדיוטות שאוחזים בעט הביקורת במסווה של אנשי תרבות - נמשכים אחר השולי והלא רלבנטי ופועלים בחסדי הממסד. הם היו וגם ימשיכו לקום בגסות רוח בכל פעם שיתהלך כאן רקדן דגול. הוא מצידו ירקוד וימשיך את דרכו של אגדתי והם יעלו טיעונים לא עיניניים שידחו את יצירתו - תמורת תארים אקדמאים ושכר ציבורי. מאז ימי אגדתי הם פועלים בקרב האמנים ככתבים, מאוחר יותר גם כחברי ועדות אומנותיות ואקדמאים של הריקוד ואפילו כפקידי אומנות: זרם עקיב ומפריע להשראה לצמוח בישראל ושאיפתם אחת - לרמוס ולהתנגד ליופי, וגרוע מכל לחנך נגד קיומו בסביבה הריקודית. האמן הדגול אלברכט דירר הזהיר אותנו מפניהם באומרו ש 'קל יותר לקבל את המכוער מאת היפה'. אבל מתפקידם רק לאמת את דבריו. אורי קיסרי הוא רק דוגמא ראשונית לזרם זה: 'אגדתי החותר לשביל שלו בריקוד' כותב קיסרי 'הוא פרובלמה... הוא יוצא עכשיו לסיבוב גדול בחו"ל. מסופקני אם יצליח שם... (כתובים .27.8.18) אגדתי הצליח. הוא שפע רעיונות גם קיסרי הצליח - הזרם שהיה בין מייסדיו שופע גם כיום ובכל אוניברסיטה כבר יש שלוחה אקדמית לתחום המחול וכשידונו שם באגדתי ידונו בגלימה, במגפיים ובמסיבות שערך בתל-אביב - רק לא בריקוד עצמו וברעיונות שלמענם נלחם. בשנת - 1922 העז וביקש אגדתי גם מהגברים שבאו להופעתו ללבוש בגדים בצבע לבן או שחור כדי להפוך אותם לחלק מהצגת המחול שלו. כתלמיד בצלאל התלבושות הנועזות והפלקטים עוצבו כמעשה אומנות והושפעו מהציור הקוביסטי שהחל מתפתח בפריז. בשנת 1924 חיבר אגדתי את ה"עורה" מחול קבוצתי להפקה של תאטרון ה"אוהל". מחול זה נרקד במעגל ונחשב עד היום בעיני חוקרי מחולות העם כמחול העממי הראשון של ישראל. המחול נרקד כאמור במעגל, בדומה להורה, הנשים והגברים באים בו לידי ביטוי באופן שווה. הוא ביטא שימחת נעורים וחדוות עמלים. רעיונות שאנשי התקופה רוממו אל על. כיום מכונה ריקוד זה בשם "הורה אגדתי" - מחול שדבק בלבם של צעירי הארץ והיה לאחד מריקודי החלוצים וכאמור גם לאחד מריקודי העם - הוא ריקוד העם הישראלי הראשון.
בשנה זו (24) יצא אגדתי לאירופה שם זכה לתהילה היקרה מפז לכל רקדן דגול. אגדתי כבש בכשרונו הגדול את לב אירופה בהופעותיו שנערכו באולם הקומדי שבאשנז אליזה - פריז, וינה - בפסטיבל וינה, כמו כן אגדתי הופיע בוארשה - פולין, גרמניה ורומניה בהצלחה רבה. רות אשל מציינת בספרה 'לרקוד עם החלום' (אשל, 1991 - הוצאת ספריית פועלים) ש 'אוסף הביקורות על הופעותיו מרשים'.

אגדתי נמנה עם אותם רקדנים בודדים משכילים, אסתטיקנים, רבי ידע. הוא חקר מקורות רבים של מחול בשאיפה ליצור סינתזה מקורית של תנועה גופנית יהודית שתהווה תשתית למחול הישראלי. הוא היה חלוץ במלוא מובן המילה והתבונן בכל סגנונות הריקוד בארץ (כולל איורים וקריקטורות אנטישמיות). כלפי הריקוד החסידי אגדתי היה ביקורתי וראה בו 'חיקוי של ריקודים סלאביים ובלקניים, שהקצב הואט בהם'. מצד שני הוא למד מהם להאט, לצמצם ולזרז תנועות מריקודי עם שחקר. 'היהודי הוא אדם מלא תנועה' אמר אגדתי (1927) 'הוא אינו מדבר בלי ידיים, וכשהוא מרקד, הוא רוצה להסביר. ביטוי התנועה הספציפית הזו היא מטרתי בריקוד'. בין ידידיו הרבים היו גם אברהם שלונסקי, בת-שבע ויצחק כץ, אורי צבי גרינברג, חנה רובינא, אריה לובלין ישראל פלדי והצייר הגדול ראובן רובין. המשורר זלמן שניאור אמר על ריקודי אגדתי: 'כאן נזדככו כל היסודות הגלותיים בתוך נפש המחולל, והנה הבדולח הטוב. מעז יצא מתוק. מהעוויות - ריתמוס, מהאפרוריות - צבעי הקשת' (העולם 1927).
'הוא הראה לנו גם לדעת את ההתמזגות של אמנות המחול והציור ואת הצד השווה שבהם, ברב-גוניותם ובמשחק הצבעים והטונים' (הצפירה 1927). אגדתי חיפש אחר המיוחד, האחד והיחיד הוא יצר את הספציפי, את המדויק ורחק מהאבסטרקטיות שנטתה להכללות, לערפול ולחוסר אחריות רעיונית. בחיפושיו אחר המדויק גם הגיע עד למחול ללא ליווי מוזיקאלי (1934 ) - 'דמות של חסיד מרוגז' או "רוגזה" כפי שהוא מכנה ריקוד זה בסרטו של גרינברג. "ברוגזה" אגדתי הדגיש את המבנה התנועתי ואת הניואנסים המיוחדים רק לו. הוא יצר דמויות וכל אחת מהן הייתה מדויקת עד לפרטי הפרטים האחרונים. הוא לש את פרטיה והביא בעזרתם לידי ביטוי הרהורי נפש ורגשות ספציפיים לאותה דמות. בשיטתו הוא הביא גם לשיפור גדול בעיני האירופאים ליחס אל דמויות המחול שנירקדו כי האפיונים המקוריים שיצר על הניואנסים המיוחדים נבעו ממחקריו המחוליים
ובלטו לכל עין בריקודיו. הוא יצר מהלכי תנועה לשמם והם אופיינו על-ידי נושא וכל דמות שעיצב היה בה גם מהלך תנועה בו בלט סגנון ייחודי ומאוד מקורי של אופן התנועה וגם מהלך ריגושי עצמאי - תואם לה. בין דמויותיו חסיד, נער ערבי, תימני ובין מחולותיו הנודעים: 'אקסטזה תימנית', מלווה מלכה', 'עורה גלילית', 'תפילת שחרית' ו'בכחנאליה עברית'. יחד עם היותו חוקר מחול ורוקד מחולות ערביים, תימניים או חסידיים והיה מייסד מחולות העם בישראל - לא ניתן היה לזהות במחולותיו את אותו מחול עממי מקורי שנתן השראה ליצירותיו בתחום מחול הסולו האמנותי מאחר שעבר מהתמונה הכללית והמוכרת אל המיוחד, המזוקק ביותר, נגע באידיאה והיה למאוד ספציפי. כמו כן נודע אגדתי כאיש אירועים (ראה קישור למטה - תחום התענינותם של האקדמאים שבעולם הריקוד שלנו) והתפרסם גם כצייר וכחלוץ הקולנוע העברי. בין סרטיו: 'זאת היא הארץ' בכיכובו של רפאל קלצ'קין (קטעים מסרט זה מובאים בסרטו של גרינברג - מלמדים על נאמנותו לכיבוש הארץ בעבודה עברית) ו'נוה במדבר' שזיכה אותובפרס לסרטי עבודה בשטוקהולם 1960. אגדתי נפטר ב 1976 במהלך צילומי סרטו של אדם גרינברג על חייו 'ברוך
אגדתי' (הסרט נמצא בארכיון הסרטים של אוניברסיטת חיפה) וכולל ראיון עם האמן בו הוא מדבר על ציוריו ומתפעל מציוריו של פרנסיס ביקון. בסרט זה אומר אגדתי שהכיר את הבדידות, לא את האדם הבודד בחברה אלא את התחושה שמכונה בדידותו של אמן: "כשאתה לא מרגיש שרואים את מה שאתה רוצה שיראו". שמו שב ומועלה בכל פעם כשדנים במחול הישראלי, בתעוזה אומנותית ובנכונות ללכת עם הרעיונות האומנותיים עד קצה גבול היכולת. "אני חושב שפה ה'אני' נמצא" אמר אגדתי לגרינברג (1976) והתכוון ליצירתו "אבל להגדיר את זה אני לא מסוגל".

'האמן רב העיניין הזה מאחד בנפשו שבויית-האגדות את שלטון המסתורין והבעתו הבלתי-אמצעית עם שלטון השכל ודרכי ההבעה שבהכרה' כתב עליו ישורון קשת (סוף שנות ה - 20) הארץ 1928 'הרקדן אגדתי הוא אמן אמיתי'.
 

ביבליוגרפיה
מחקר אישי.
המחול היהודי האומנותי של אגדתי מאת יעקב קופלביץ (ישורון קשת)
ד"ר צבי פרידהבר - רבעון המחול, מארס 1997.
גיורא מנור ברוך אגדתי מחול בישראל 1985.
משה קדם 1998
ברגל יחפה - בעריכת נעמי בהט-רצון 1999
אגדתי - חלוץ המחול החדש בארץ ישראל - עורך גיורא מנור ס"פ והס' למחול
1986
"לרקוד עם החלום" - רות אשל, ספרית פועלים 1991.
"ברוך אגדתי" (1976) סרטו של אדם גרינברג.
ארכיונים - עיריית ירושלים, הספריה למחול בבית אריאלה, גיורא מנור
משמר העמק.

פורסם 26.1.01

קישורים: 

ברוך אגדתי