תולדות המחול
הדפס כל המאמרים

תולדות הריקוד בישראל חלק ב' רינה ניקובה

רינה ניקובה 1898-1974 אם הבאלט הקלאסי בארץ ישראל מאת ירון מרגולין

ב 1898 נולדה הפרימה בלרינה העבריה הראשונה רינה ניקובה (Rina Nikova) בסנט פטרבורג, בת למשפחת סוחרים עשירה. הריקוד אליו שאפה רינה נדחה ולא זכה להכרה מהוריה. מילדותה היא לא קיבל תמיכה או עידוד לרקוד מצד הוריה. ניקובה לא ויתרה ונאבקה על הגשמתו. לרוע מזלה רק בהגיעה לגיל 16 הצליחה לשכנע את הוריה כי יעודה בריקוד. הרקדנית ששמה יצא מאוחר יותר לתהילת עולם, התקבלה ללימודי הבאלט בקונסרבטוריון של העיר (1914) בגיל מאוחר יחסית, אך רינה לא ויתרה ולמדה באלט אצל אחד המורים הנודעים בעיר הבאלטמייסטר ( balletmaster) ניקולס ליגאט שהיה מגדולי הרקדנים הרוסיים וכוכב הבאלט המלכותי הנודע בשמו "מרינסקי" (Nikolai Gustavovich Legat . נפשה הועשרה ביסודות הבאלט, שהמשיכו ללוות אותה לאורך כל חייה. משסיימה את למוריה ברוסיה ניקובה המשיכה ללמוד באלט אצל אויגניה אדוארדובה (Eduardovna, Evgenia Platonovna – (1882 – 1960),  נמנתה על המורים הגדולים של התקופה. אחרי מהפכת 1917, עברה א לפריז, שם פגשה אותה רינה ניקובה. לניו-יורק היגרה אויגניה אדוארדובה לאחר מלחמת העולם השנייה. (כנראה גם השתלמה בברלין).

 ב 1924 היא עלתה לישראל (בגיל 26) חיידק המחול שאחז ברינה מהיותה ילדה לא הרפה. היא ידעה להתמודד עם מצבים קשים: העדר הכרה מצד הוריה, המאבק לזכות ללמוד אצל גדולי המורים לריקוד, העשרת כישורי המחול ולהט היעוד לרקוד. כישוריה התרחבו, יעודה המתין והעלמה התחזקה והייתה לאישה מאוד חזקה. מיד עם בואה לארץ רינה ניקובה החלה להופיע, גם אם הבמות היו מאולתרות, ריצפתן הנוקשה לא התאימה כלל לכשרונה ובודאי שלא למחול על בהונות רגליים שהיה בנחלתה. שולחנות שחוברו יחדיו היו לבימת ריקודיה המיוחדים ותפאורה שכללה בעיקר

שטיחים פרסיים ותורכיים נפרסו על קירות האולם כמסכי באלט מקוריים שהוסיפו מיופיין על הקיים ביצירתה בשפע. הקהל היה נלהב. הסנסציה הייתה רבה. הקהל שהורכב מאישים אינדיבידואליים ידע להכיר בעובדה שהבאלט הקלאסי היה מושקע, מוצג בכשרון רב גם ניראה לראשונה בהיסטוריה בארץ ישראל ועוד בצורה מאוד מכובדת. תוכנית הריקוד שלה כללה בעיקר דואטים אותם רקדה עם הרקדן דיויד בריינין: 'רוח הורד', ריקוד קווקזי', 'דואט מלחים' ו'השודד הקטן'. בצילומים מאותה תקופה היא נראית כאחת הבלרינות הגדולות ומזכירה את החזות האקזוטית שהייתה לאנה פאבלובה - הצילומים הישנים מלמדים שלא תנאי האימון ולא העדרן של במות מקצועיות גם לא מזג האוויר הקשה והריחוק ממוריה יכול היה לגמד מגדולתה כרקדנית וכ'אם הבאלט הקלאסי' (כדברי שרה ארנשטיין) עד 1927 היא המשיכה להופיע במסגרת האופרה של מרדכי גוֹלִינְקין (מנצח נודע באופרה של סנט פטרבורג שעלה ארצה ב-1923 וייסד בשנה זו את האופרה הארצישראלית.") ובמקביל להופעותיה אלו פתחה את האולפן הראשון לבאלט בישראל (בתל-אביב). במעשה חלוצי זה סללה רינה ניקובה את הדרך לאומני הבאלט הקלאסי שבאו אחריה וגם אם הם נאבקו על מקומם הרי שמעשה זה שלה סלל את דרכם: עדה טריינין (שעלתה ארצה ב 33) הייתה תלמידה של הפרימה באלרינה הגדולה גאלינה אולנובה, מיה פיק, אלישבע מונה גם מריאן רוטשילד, ומיה ארבטובה שהייתה סולנית בלהקת הבלט של ריגה ואף זכתה לעבוד עם מיכאיל פוקין (עלתה ארצה ב 38), ארכיפובה גרוסמן (מגדולי המורים לבלט של התקופה. עלתה ארצה ב 40) ועם תום המלחמה השניה עלו גם קלרה בונדי, אירנה גטרי ואלכסנדר גראפצוב, או הנריק נוימן שעלה בסוף שנות ה - 50 ושאפילו גרטרוד קראוס נציגת המחול המודרני ואשת רוח גדולה בזכות עצמה הכירה בבאלט הקלאסי ואף השתתפה בשיעוריו של נוימן לבאלט קלאסי. גם הילל מרקמן וברטה ימפולסקי שרק בשנות ה - 60 הצליחו להקים את הבלט הישראלי.
ניצחונה של רינה ניקובה למעשה הושלם בכך. המחול המסורתי ורב הניסיון שהביאה ארצה (באלט קלאסי) גם אם עורר תחילה התנגדות עצומה לעצם קיומו התאקלם והחל להתמזג בעשייה האומנותית והמקורית שייסדה בארץ. כפי שכבר הוזכר בפרק א' ברוך אגדתי - 1895, ככל שגדלה עוצמתם של אומני הריקוד ומיוחדותם שבהם, גדלה גם אותה ההתנגדות הקולוניאלית, היהירה וחסרת הבנה כלפיה ואותם 'פלישתים' - אויבי האומנות, בשפתו של המוזיקאי שומן, הציצו מחוריהם ונעצו את שיניהם בנשמה הקדושה והטהורה של רקדנינו הדגולים. תורם של אנשי הממסד הגיע והפעם בדמותו של אורי קיסרי שהיה לנציגם הבכיר והפעם בחסות 'כתובים' 1927.4.14 'לצערי, אם כל רצוני הטוב לראות יופי...' כותב ההדיוט המצוי... כיצד מרשה לעצמה... להופיע על הבמה.'. כתב מי שמרשה לעצמו לבוז לתפארת ההשראה - לזכותו יאמר מה שיורשיו המאוחרים לא ידעו להגיד (בחסות ידיעות העיר או דבר) שהקהל  'הנחיל לרקדנים תשואות (אובציות) כאלה, שדומני לא זכתה בהן אפילו הצגת
הדייגים (אז הלהיט של האוהל). ב 1933 (ולאחר שהופיע במטרופולין אופרה שבניו-יורק ב'לה ג'ואקנדה' ו'החתונה') הקימה רינה ניקובה את הלהקה התימנית או הבאלט התימני שלה. רינה הייתה הראשונה להבין את כוחן של הנשמות האוטנטיות לאומנות הבימה הישראלית ובחרה ללהקתה זו רק נערות עולות מתימן. המשימה לא הייתה פשוטה בשל הבתים המסורתיים שמהן באו נערות אלו וגם אם הריקוד היה חלק מתרבות היומיום של יהדות תימן הרי שהיה זה מחול של קודש ולא של במה גם אם דובר במחול ה'נשיד' של חיי היומיום בתימן, לא היה עולה על דעתו של אב מסור למשפחתו להשתמש בנשמה של ביתו הרוקדת מאז לידתה מחול תימני לצרכים אומנותיים. רינה שדבר לא עצר בעדה מלהגשים את חזונה הצליחה והפעם בסיוע בן העדה התימנית יהודה צדוק להביא לכך שכ- 30 נערות הגיעו למבחני ריקוד אומנותי באולפנה. מהן רינה בחרה 7 נערות ורחל נדב לימים הפרימה באלרינה הישראלית הראשונה, הייתה אחת מביניהן. חזונה הלך ורקם גידים. היא הצליחה להביא את הלהקה להתכנס לחזרות אינטנסיביות ארבע פעמים בשבוע למשך כשלוש שעות (במרתף שבפינת הרח' אחד העם-מונטיפיורי שבת"א) ואפילו שרה לוי-תנאי באה להתרשם מהחזרות. המהלך שקבעה נשמר למעשה עד עצם היום הזה: אימון רקדן בטכניקה שמאפשרת לו להתקדם - אז באלט קלאסי כיום שיטות מתקדמות יותר גם באלט קלאסי ולאחריו חזרות או השתלמות בסגנונות שעל פיהם ובהשראתם מתבצעת מלאכת עשיית הריקודים. ב 1935 הופיעה הלהקה בארמון הנציב העליון שבירושלים, באוניברסיטה האמריקאית של ביירות ובכל רחבי הארץ וב - 1937 היא יצאה למסע הופעות באירופה.
סיור הלהקה לארה"ב שתוכנן בוטל ברגע האחרון עקב פרוץ מלחמת העולם ה - 2. להט היצירה, המקוריות על היוזמה והחזון הולידו את אחת מהכוריאוגרפיות היותר מיוחדות שלנו, רינה ניקובה התבוננה במרחב הישראלי ולא זיהתה בו כרבים אחרים שממה, עינה צדה את המעיין הנובע והיא לגמה ממנו בחוכמה רבה ויצרה על יסודות החומרים הראשוניים והנדירים כל כך שמצאה כאן את מחולות הקבוצה הראשונים בארץ ועוד בלהקת המחול המצליחה הראשונה של ישראל.

רות ונעמי (רחל ומרים נדב), 'על נהרות בבל', 'בני הנביאים' (שמואל הנביא ושאול המלך על-פי הבלדה של המשורר וידידה האישי שאול טשרניחובסקי.) גם 'אליעזר ורבקה' המתאר את כלתו של יצחק אבינו והמפגש שהתרחש על-פי הבאר הם רק חלק מהריקודים שיצרה ניקובה בשנים -1933 והביאו בעקבותיהם הצלחה ותהילת עולם. המשותף להם היה חומר תנועתי מקורי שפעם בה וכלל שפת מחול עממי בהשראת ריקודי העולים מתימן והקלאסית שבתרבות אירופה. ניקובה שאפה זה זמן רב ליצור מהאלמנטים הקוטביים והמנוגדים האלו ריקוד אלא שגם אם נמנתה על מייסדי האופרה הארצישראלית (אליה הצטרפה ב 1924 עם עלייתה ארצה) לא הצליחה להלהיב את אנשיה גם לא את המנצח והמייסד מיכאיל גולינקין ללכת אחר חזונה זה ולאפשר לה לממשו במסגרת הפקותיה. האלמנטים המקוריים והעתיקים המתינו אך בסופו של דבר רינה ניצחה והם התמזגו ביצירותיה של ניקובה בצורה מיוחדת ומאוד הרמונית גם עדינה ומאוד נכונה עם הנושאים התנכיים. ריקודים שהעלו רגשות מהעבר הרחוק,כמו החיו את דמויות אבות הציוניים היושבים בקהל - החלום על המקורות, התקווה לעתיד לצד השאלות לגבי חיי ההווה של החלוצים שזה רק מתחילים, אבל באותה סביבה בה חיו אבות אבותיהם עמדו לפתע מול העיניים בעוצמה רבה ורקדו על הבמה של ניקובה. הקהל שהתרגש מכך בצורה בלתי רגילה הפך למעריץ נלהב של כשרונותיה. הכל קם לתחייה. העתיק התמזג בעכשווי, העמוק והרציני שבתרבות עמנו פרץ ונשזר בתשתית האומנותית הרצינית שהתפתחה במערב והיה למציאות חדשה - אסתטיקה חדשה של ריקוד. מכאן והלך תלווה גישה זו גם את מחולות הקבוצה ואת זרם הריקודים של
המחדשים בישראל (כהן שהשפעת המחול מהמזרח היה בה עיקר ושילוב המערבי היה בה החלק הנרכש, לוי תנאי שהייתה למעשה ממשיכת דרכה של ניקובה הן כאומן ששאב השראה ממקורות תימן והן ככוריאוגרפית ששאבה ממנה אלמנטים
כגון: שימוש בשירה תוך כדי ריקוד, תנועה שנולדת מרגש הסיפור, מתן הוראות מדויקות לרקדנים וציפיה מהם לצקת בה רגש הולם ולקסיקון התנועה שהתבסס על צעידות מגוונות, כריעות, סיבובים והרמות ידיים, תשומת לב מיוחדת לתלבושות הצבעוניות ולרקמות המזרחיות על האביזרים: כדים ושיבלים גם שימוש בדמות הגמל אומן של 'מולטימדיה' ואפילו מרגולין ('נאר אל ע'ירה', 'אל חינה' וריקוד השפחה'). להקתה של רינה ניקובה ומחולותיה עוררו עניין רב בקרב הקהל הישראלי גם הביאו לסנסציה בינלאומית. היופי הפנימי שיצא החוצה, האותנטיות של הריקוד על אישיותן הכובשת של הרקדניות המיוחדות, ביטוי לרגש הסיפור כבשו את ליבה של לאה גולדברג אז מבקרת מחול שראתה בכל אלו 'חן טבעי' (אמר). 'נערות שחומות-עור במלבושים צבעוניים שרות והולכות עם כדים על ראשיהן... ספק ריקוד ספק תיאטרון' קבע בהתלהבות מבקר הריקוד של הבקר (1937) רינה ניקובה הייתה אומן ה"מולטימדיה" הראשון בישראל. מעריציה היו רבים ביניהם גם נציג השלטון הצרפתי בארץ ישראל שקישר בין הלהקה התימנית שלה (נוסדה 1933 תל-אביב) והברון מוריס דה רוטשילד. הברון זיהה מיד את הפוטנציאל הציוני-אמנותי שבמפעלה של ניקובה והחליט להעמידו גם במבחן הגבוהה ביותר של האומנות בתקופתו: מופע בפני קהל פריזאי. הוא הזמין ב 1937 את הלהקה התימנית של ניקובה למסע הופעות בבירת המחול דאז - פריז. זה היה מסע הופעות ארוך מאוד, בן שנתיים ומפתיע בהצלחתו. תחילת מסע הריקודים היה בסדרת הופעות בפריז (בארמונו של רוטשילד) ובבכורה
נכחו ראש ממשלת צרפת (היהודי) לאון בלום והדוכסית מווינדזור. אנשי פריז קיבלו בהתלהבות את הריקודים, אך לא נותרו כלל אדישים גם למראה יופיין של הנשים העבריות וכשהן טיילו במעילים עשויי עור כבש ברחובותיה של פריז הם נעצרו בהערצה גלויה למראה 'הנסיכות האקזוטיות'.

הלהקה התימנית המשיכה מפריז והדהימה קהלים בשוויץ, בלגיה, הולנד, אנגליה, פולין סקנדינביה והארצות הבאלטיות. 'שתי הופעות הרשימו אותי במיוחד בילדותי' סיפרה בראיון נחמה ליפשיץ, הזמרת הנודעת, שנכחה בהופעת הבלט התימני בקובנא שבליטא (1938) 'הדיבוק של 'הבימה' עם חנה רובינא ולהקת הבלט התימני של רינה ניקובה (בכיכובה של רחל נדב). בשתיהן היו תמונות תיאטרליות מרשימות ביותר'. 'לא צריך להיות מומחה גדול בבאלט, כדי להתמוגג מהריקודים האלו
שמדברים אלינו בשפה כל כך מובנת.' כתב מבקר הטייס Times ב 1938, 'הנשיות - הגראציה, החיות ובעיקר יכולת הביטוי של הרקדניות הצעירות הללו ביחד עם המיזוג שבין דראמה ושמחת חיים לצד להט המזרח משכנעים אותך שכנוע מלא'. ב 1939 היא נישאה ועברה להתגורר בירושלים בה ייסדה את אולפן המחול שלה בבית-ספר אוולינה דה רוטשילד שברח' אוסישקין - ברחביה: 'אולפן לבלט תנכי וקלסי' האולפן חילק תעודות לתלמידיו והערכות בארבעה נושאים: תנועה, מוזיקליות, אימפרוביזציה והתקדמות. ניקובה הקימה בירושלים להקת באלט נוספת 'הבאלט הירושלמי לתנ"ך ולפולקלור'. הרפרטואר היה שונה מאוד מזה של להקתה הראשונה והיה קרוב יותר לסגנון שהכירה בצעירותה - באלט קלאסי. בין יצירותיה בתקופה זו 'הסילפידות' (שופן), 'וינה העתיקה' (ואלסים מאת שטראוס) גם 'ואלס פיציקאטו' (מהבאלט סילביה). אל המחולות הותיקים שהועלו בלהקתה (בסגנון התימני) צורפו הסולניות רחל נדב שהייתה אז כבר רקדנית בעלת שם בינלאומי וצרויה גולני.
(נדב המשיכה ללמד באולפנה של ניקובה עד 1956.) הלהקה זכתה לתהילה רבה ובימים שבהם הופיע באמפיתיאטרון שעל הר הצופים מספר הבאים היה כה גדול עד כי חברת הנסיעות (אז המקשר) נאלצה להוסיף אוטובוסים בקו 9 כדי לעמוד בדרישת הקהל.

ב 1960 יצא 'הבאלט הירושלמי לתנ"ך ולפולקלור' למסע הופעות בדרום אפריקה. ההתרשמות הייתה רבה והוחלט להרחיב את המסע אל מעבר למתוכנן. מותה של אחת מרקדניות הלהקה בתאונת דרכים קטע את התוכניות והרקדניות שבו הביתה. הרושם שהלהקה השאירה היה רב ולימים הוקם בעמק המצלבה שבירושלים בית רינה ניקובה מכספי מעריציה בדרום אפריקה (גם בסיוע עיריית ירושלים). היה זה בית מחול מפואר שכלל במה משוכללת ואולם חזרות רחב ידיים גם חדרי הלבשה ודירה
למאסטרו ניקובה שהתגוררה אז ברח' המעלות שבמרכז ירושלים. בסוף שנות ה - 70 שימש בית רינה ניקובה כוריאוגרפית דגולה נוספת פלורה קושמן שהפעילה במקום את להקתה 'סדנת המחול הירושלמי, לבד מכך מאז פטירתה של ניקובה ב 1974 אין המקום משמש אומנים כלל. עיריית ירושלים שידועה בהזנחתה את מוסדות האומנות שבה, הפכה אותו בעזרת פקידי האומנות (ראשיה בדרך כלל לא ירושלמים כמו עודד פלדמן שאינו תושב העיר ובכל זאת הוא זה שעומד בראש האגף לתרבות בה) למשהו אחר לגמרי ובמקום מתנהלים שיעורי התעמלות לנשים וחוגים לריקודי עם לצד חזרות של להקות חובבים בתחום הבידור לתיירים. הארכיון נפרץ תכולתו פוזרה לכל עבר ורק חלקו הגיע אל הארכיון העירוני.

שני קוים מקבילים ממשיכים כאמור להתפתח זה לצד זה בישראל מצד אחד מתנגדי האומנות בחסדי הממסד כשמדי פעם פורץ לזירה אומן גדול חדש דוגמת רינה ניקובה ומפריח את שממת התרבות הפקידותית שנכפתה עלינו. רינה ניקובה אם המחול הקלאסי בישראל לימדה מחול עד לימיה האחרונים. היא השכילה לשתף פעולה נדיר, צנוע ויצירתי עם תלמידתה הרקדנית הגדולה רחל נדב. לא הייתה בה קינאה, רק אהבה לאומנים המחוללים. נדב לימדה את הרקדנים מחולות מקוריים מבני עדתה גם מחולות ערביים ואילו ניקובה מצידה והרבה לפני המהפכה העכשווית של המחול המודרני (שזרקה את שיטתה של
גראהם מהאולפנים) השכילה להכשיר את הגופות הצעירים בעזרת הטכניקות המסורתיות שהתפתחו לאורך כ-500 שנה באירופה, בעזרת מה שהיה לבאלט הקלאסי והופעות שערכה לכלל התלמידים. רק בסוף שנות ה - 70 בעזרת קאי לוטמן (אז מנהלה האומנותי של להקת בת-שבע) שבו בישראל להבין שאימון רקדנים לא אפשרי בשיטה חסרת ניסיון או קבלות כשיטתה של גראהם. קאי השיב את שיטת הבאלט הקלאסי ואימן בעזרתה אפילו את תלמידיה הגדולים של גראהם. סגנון מחולי וגימור המשיך ע"פ שיטתה של ניקובה לאחר אימון בשיטות בטוחות כבאלט קלאסי אחריו ונעשה בשיטות שונות בעזרת מומחים
לאותו סגנון שביקשו הרקדנים לאמץ לעצמם (מודרני, מזרחי, היפ הופ, לימון, גראהם או ג'אז) והופעות כמובן. מדהים לגלות שבאינטואיציה שלה היא הקדימה דורות בשימוש בחומרים עתיקים ורק בשנה שיצאה לסיבוב הופעותיה הגדול באירופה (37) הוקמה באוקראינה להקת הבאלט הלאומי של אוקראינה על ידי פול וירסקי Virsky Paul שהתבססה למעשה על מסקנותיה בתחום הריקוד החדש ועל עקרונותיה: שילוב בין המסורתי, העממי העתיק לנסיון האומנותי רב השנים (באלט קלאסי) ובארה"ב רק אז יצרה קאתרין דאנהם Danham Katherin באלטים המתבססים על תרבות השחורים, שזכו כמובן להצלחה רבה. נציין כי מעברה לירושלים והקמת להקת באלט חדשה 'הבאלט הירושלמי לתנ"ך ופולקלור' שלא הייתה עוד להקה כביכול 'אתנית' פתח את הדלת להקמת להקות חדשות דוגמת להקתה הראשונה אלו צעדו במרחב הגדול של המורשת שהנחילה לתלמידיה: 1942 - הוקמה להקתה של רחל נדב - תלמידתה הגדולה של ניקובה והרקדנית ה'צברית' הראשונה שהרי כל חינוכה היה כבר ישראלי, ולהקת עינבל שנוסדה ב - 1948 על ידי שרה לוי תנאי כלהקה של רקדנים ממוצא תימני וב-1996 בסיוע הממסד גם רות אשל הצטרפה לקו זה והקימה להקה אתנית שמשלבת מחול מוכר (הפעם העכשווי) עם אלמנטים אתניים והפעם אתיופיים ומתארת בתנועה סיפורים מהווי העדה הזו, הלהקה, 'אסקסטה' שמה, מונה עולים בני העדה האתיופית והשתתפותם בקבוצה מוכרת כקורס אקדמי עם נקודות. נחמה שמיר זוכרת את רינה ניקובה בהתרגשות 'היה לה יחס אימהי אל כל אחת מאתנו. בסוף השיעור הייתה קידה ולאחר מכן רצנו, נפעמות כדי לחבק ולנשק אותה'. ניקובה שצעדה ברחובות ירושלים גאה כשאחד ממבחר כובעיה לראשה הייתה אישה מרשימה. היא הקרינה סמכותיות, אצילות והדרת כבוד לעיתים שכמיה הייתה מונחת על כתפיה. היא צעדה מהורהרת, עיניה בהקו כאמנית בעלת חזון. למחולותיה היא ינקה השראה מהיסוד העתיק ביותר שנמצא לה - בריקודי יהדות תימן. אולי בהשפעת האסתטיקה הרוסית (על ברכיה גדלה וששאבה השראה ממקורות רוסיים עתיקים רעיונות
למחולותיה ) אולי מהאינטואיציה החזקה שפיעמה בה, מכל מקום היא זו שיצרה בעזרת חומר מקורי, ידע כוריאוגרפי, כשרון, דמיון והשראה - מחול אומנותי חדש, אוטנטי, רב-כוח ומקורי שביסס את אומנותם של הדורות הבאים. רינה ניקובה כאגדתי לפניה זיכתה את הריקוד הישראלי בתהילת עולם. כאישה היא נשארה אישה רכה, אצילית ונשית גם מאוד ירושלמית
ומיוחדת במינה בחייה. ניקובה (1947): 'גמרתי אומר להישאר כאן ולהתחיל בפיתוח אמנות הבאלט על הרקע האקזוטי שהייתה אז הארץ בעיני' .