מאת שוש המרמן
דוריס המפרי מחברת אחד מספרי הכוריאוגרפיה החשובים כינתה את האלכסון שעל בימת הרקדנים: "הנתיב החזק ביותר של התקדמות הרקדנים". המפרי וחלוצי מחול נוספים נתחו את מרחב מחייתם של הרקדנים שכונה אז "הקופסא השחורה" במיוחד
כשהחלו לייצר מחולות שהיה עליהם לעבור בסטודיאות קטנים אל מרחב הבמה. ידועה כמובן בעוצמתה סצנת האלכסון של לב איונוב מאגם הברבורים )מערכה לבנה( בה הרקדניות נכנסות בזו אחר זו בארבסק, גם אוהד נהרין )בין היוצרים הבודדים בתחום המחול העכשווי שיודע את רזי הבמה בין שאר סודות הכוריאוגרפיה ולכן, גם אם הוא יוצר בסגנון המחול העכשווי האסתטיקה של הריקוד שלו אמנותית - לא חסרת ידע כאסתטיקה הניסיונית של מחפשי הדרך הנצחיים שבמחול העכשווי ולכן גם הצלחתה בעולם גדולה(. נהרין השתמש רבות באלכסון הזה ובעוצמה רבה הוא זכור לנו מה"אנאפזה", שם שורת רקדנים עולה בזו אחר זו בדומה ל"ברבורים" של איבנוב ובקבוקי מים-מינרליים בידיהם והםמכים בהם פעם לפנים ופעם לאחור.
אלונסו קינג, יוצר חדש לוקח את קו האלכסון הזה ברצינות ככל יוצרי הריקוד בעולם ואומר שבכל פעם שכוח חזק נכנס או יוצא מחלל הריקוד עליו לעשות זאת דרך קו האלכסון המדובר. "כך זה אולי יראה כאילו והוא עולה למעלה, כספינה שמתנועעת על הגל שעולה עליו מעלה מעלה, גם אם הוא כמובן אינו מתרומם. יש משהו קדמוני בקו האלכסון החזק הזה, אולי משום כך נבנו
הפירמידות לאורכו" הוא אומר.
קו האלכסון מהווה עבור קינג לא רק תיאוריה בימתית אלא גם מכשיר אמנותי בעזרתו הוא מפתח קשרים דואליים על בימת הריקוד. את קו האלכסון הזה קינג מכניס אל תוכנית יצירת המחול החדשה שלו "אנשי היער")The People Of The Forest(.
מאז שנת 1992 יוצר אלונסו קינג )Alonzo King( בסאן פרנציסקו עם להקתו שורת הבאלט )LINES Ballet(. יצירתו מאופיינת בשיתוף פעולה פורה בינו ויוצרים אחרים ונראתה על הבמה החל משנת 1994. לאחרונה חבר קינג לתזמורת ממרכז אפריקה ובה חברים 16 אמנים שחורים ושמה אקא )Aka(. ההפקה המשותפת שלהם היא "אנשי היער".
ההופעות מעוררות עניין בשל הסוגיה האסתטית שהיא מחדשת ומעלה. מאז הופעתו של ירון מרגולין ב"מחולות בני ברית דוד" בפסטיבל ישראל 90 לא ידוע על רקדן שהשתמש בתיאוריות אסתטיות כדי לקדם את התעניינות הצופים ביצירתו. ירון מרגולין הוא אמן חכם על דעת כולם ובכל זאת לקראת המהפכה הגדולה שיצר במחול "מחולות בני ברית דוד" הוא גייס לטובתו את המוסכם על הכל לא את רעיונותיו של נפתלי עירוני )שהיו אז מרחיקי לכת ומהפכנים מידי כשנסבו סביב תיאוריית הדמימה, גם אם זו תורתו של מרגולין ההולך אחר מורו עירוני(, אלא דווקא את הרעיונות החדשים והמקובלים בדבר התנועה היחסית של אלברט אינשטיין. מרגולין הפיץ אותם כ"אני המאמין" שלו בצורת פליירים שחולקו לאנשים בכניסה לתיאטרון ירושלים במשך כמה ימים שקדמו להופעה שאז הייתה כל-כך מדוברת. אני מאמין זה של מרגולין כלל אז כמה ציטוטים ממשל הרכבות של אלברט אינשטין שאמרו דבר פשוט אבל הוא ששינה את הפיזיקה של העולם והפכה לצורת חשיבה מודרנית: לאחר שהייתי בתחנת הרכבת, כתב אינשטיין בחיבורו הנודע, ראיתי ששתי רכבות עומדות זו לצד זו בתחנת הרכבת. ישבתי ליד חלוני וראיתי אדם יושב מולי בחלונו ברכבת שכנה. אבל כשהן נעות ובמקרה זה הן נעו על שתי מסילות מקבילות באותו כיוון שאליו גם נסעתי ובאותה מהירות, שמתי לב לכך שהאדם השני, שכני, שישב ברכבת הסמוכה - נשאר לידי לאורך כל זמן הנסיעה. עד כאן הכל ברור ובנוי על ניסיון חיים שכולנו שותפים לו. המסקנה היא שזעזעה את העולם: כלומר מסביר אינשטיין שתי הרכבות נמצאו כל הזמן זו ליד זו באותה קירבה. הן כל הזמן קרובות זו לזו באותו יחס משום שביחס זה שביניהן אין כל שינוי - הווה אומר שהן עומדות - כל זמן הנסיעה המשותפת הזו הן לא זזות זו ביחס לזו. מרגולין הוסיף על כך הערה פשוטה שקוממה עליו את כל הממסד הישראלי )של הריקוד( וגם עיתונאים ואמר שזהו מצבו המדויק של הרקדן הנע באוניסונו. זה הכל. "מניפסט" זה של מרגולין פשוט, בהיר והגיוני אבל בתקשורת המקומית של שנות ה-90 הוא עורר עליו זעם רב, לא לרגע בקרב אנשי המדע שהבינו מיד שהם עומדים בפני רעיון מבריק ופשוט שאומר ש"מחולות בני ברית דוד" עומדים להביא לעולם תפיסה אסתטית חדשה ומאוד מתקדמת שאותה הביא ירון מרגולין לשיאים חדשים ביצירת המופת הבאה שלו "התופת".
אלונסו קינג - בוגר בית הספר לריקוד של ה - ABT שיצר גם ללהקותיהם הנודעות של דונלד מק'קיל והבאלט של הרלם - לא מסתמך על מדענים גדולים, גם לא מוסיף הערות. הוא אמנם, מביא רק מחשבה מקובלת, אסתטית מוכרת של חלוקת קווי הבמה ושסוכמה היטב על-ידי דוריס המפרי בספרה "על אמנות עשיית המחולות" ובכל זאת מעל לעשור שלא ראינו אמן שמביא
מסמך אסתטי כמקדם סקרנות ליצירתו.
The Joyce Theater- Alonzo King's Lines Contemporary Ballet
