עלי ביאן

חלקו של אלוהים מאת ירון מרגולין

עלי ביאן, רקדן חכם שנולד וחיי בין המוסכים של העיר העתיקה ואומר שהמחול הוא דבר אלוהי המדבר רק אל אנשים מורכבים ויש להם נשמה עם משהוא אלוהי - מדבר על ההבדל שבין ריקוד רע וטוב, על הגדולה שברקדניות ערב פיפי עבדו, על גבריות, ריחותיו של האוכל הישראלי וגם על כך שהישראליים אינם מכירים אף רקדן ערבי גדול.

הוא מופיע בלבוש מודרני עשוי מכנסי ג'ינס הכי צמודים שיש וחולצת גוף הדוקה ושומר על זהותו הערבית: העברית שלו בסיסית, האנגלית טובה, והוא יפה תואר, שחור ורוקד מצוין. עיקר המחול שלו מבוסס על ריקודי בטן, בפיו 'ריקוד ערבי'. יש והוא משלב בו אלמנטים מערביים בעיקר 'בריקדנס' ו'היפ הופ'. על הבמה הוא אדם חופשי למדי, רב כוח, הרוקד כאחד שאש אוחזת
בעצמותיו. ניכר שהמחול שלו מתבצע על פי דרך ברורה שהוא התווה לעצמו מראש וקוראים לו עלי ביאן. בימי שלישי לסירוגין הוא מופיע באולם הירושלמי ליאון מונדל במסגרת 'הבוגי'. הקהל ממתין לו בעמידה, בשקיקה, בהערצה עיוורת ושולח אליו מבטים. מדי פעם גם מצטרף אליו משהוא מאנשי הקהל ורוקד אייתו, ממקום עמידתו. עלי רוקד בחינם הוא אוהב את הבמה וכל דרישותיו מסתכמות בכך שהמתופף שינגן לו על הדרבוקה יהיה חוסם דהאר. הדרבוקה של חוסם דהאר משתלבת עם צלילי התקליטייה שמשמיע לאורך כל ה'בוגי' מוסיקה אתנית (דלת רגש ותעשייתית) מרחבי העולם ולהופעתו של ביאן היא משמיע
מוזיקה איכותית ערבית טובה במיוחד. ה'בוגי'עצמו הוא אירוע חברתי, בורגני למדי, מעיין הרקדה בסגנון חדש הכוללת מופעי אומנים ומאורגנת על ידי שני צעירים בשם אבי אדרי וזוהר רבינוביץ. בין הרקדנים האורחים שהופיעו שם בעבר נמנים: יעל מואב (רקדנית הבטן העומדת בראש להקת ארבסק), אלינה פיצ'רסקי - מצמרת רקדניות הבטן של ישראל, לימור שמם ודוד אורנשטיין. גל חן שככבה שם עם 'נאר אל עירה' - מחול מודרני המשלב טכניקה קלאסית מהמזרח ויעל הרמתי, שרקדה בבוגי מחול שיצרה למוזיקה של שלמה בר 'אהבתה של תרזה דמון' גם אמיר קולבן ועידו תדמור רקדו שם. אחד הרקדנים שהוזמנו להופיע ב'בוגי' ובהמלצתה של יעל מואב היה עלי ביאן נושא כתבתי ולפי דרישת הקהל, הפך ביאן לרקדן הבית. עלי ביאן עצמו, כיכב ה'בוגי' נולד בירושלים המזרחית לפני 22 שנים, שלושה רחובות מעל לאזור שאליו באים הירושלמים לתקן בזול אגזוז שבור, חלון, פנצ'ר. אזור של זוהמה, שמנים שרופים, עשן מיתמר, המולה והרבה רעש תעשייתי.

לרקוד הוא התחיל מיום שבו נעמד על רגליו. המוזיקה חדרה אל אוזניו ממסך הטלוויזיה הביתית גם הרעש השנוא עליו חדר אליו דרך פתחי הבית אבל הוא למד להתעלם ממנו ולהמשיך לרקוד. אביו פתחי התפעל ממנו והניח אותו על השולחן עליו הוא רקד לצלילי מחיאות כפיים של באי הבית. בגיל שנתיים יצא הפעוט למעון בין המוסכים והמחול שלו היווה אטרקציה להורי הקטנים.
הופעת המחול הראשונה שלו על הבמה הייתה בגיל 13 במועדון נדי. שם הילד ביאן שר ורקד את 'אל תוך עיניך' ('דחלה עיוניק'): למען עינייך באנו/ דברי איתי... והקהל, כולל הוריו, הריעה לו. הוא אומר שהמחול הערבי הוא מחול של אנשים, ולא מחול של נשים בלבד כפי שחושבים יהודים רבים. 'מי שיודע לרקוד אותו צריך שירקוד אותו'! אומר ביאן נחרצות.
ש : אצלנו, בחברה דומה לזו שממנה באתה היו כאלו שאומרים שאתה הומו.
ת: מי שהיה אומר לי דבר כזה הייתי משיב לו עם הנעל שלי והייתי מכניס לו אותה לראש. מכל מקום תמיד יש מי שמחפש את הסקס, אחד כזה מתבונן בגוף עצמו ומתגרה, כי הסקס חשוב לו, אם הגוף הוא של האישה הוא רגוע אבל אם הגוף הוא גופו של גבר הוא משתגע, אבל זה רק משום שמדובר בבחור שמחפש לתת ביטוי בלבדי לחרמנות שלו. שונה ממנו המצב של אוהב המחול. תניח לפניו גבר או אישה מחוללים והוא יבחר להביט רק אל המקום שבו נמצא המחול עצמו - והמחול עצמו הוא פשוט חלק מאלוהים, דבר שמדבר אל הלב ואל השכל גם יחד. ביאן אומר שדבר אלוהי לא מדבר אל חלק אחד של מורכבות חיינו גם לא רק אל הצד המיני שבהם. ישנם אנשים שבהחלט ניכר שיש להם רק גוף, טוען ביאן, לאחרים רק שכל, וישנם אנשים שיש להם רק רגש או מיניות בנשמה, אבל המחול נועד רק לאלו שיש להם חלק בכל הדברים גם יחד יש להם רגש, שכל ומקום מבטחים
להניחם בו. הרקדן ביאן מעולם לא ראה הופעת מחול בילדותו.'הייתי מסתכל על שיריהאן המצרייה בטלוויזיה ומנסה ללכת בעקבותיה'. שיריהאן היא אמנית שהופעתה מהווה חלק קבוע, זה שנים, מתוכנית הבידור המשודרת בתקופת צום הרמדא על ידי הטלוויזיה המצרית, תוכנית פופולרית שמועברת גם על ידי הטלוויזיה הירדנית. בתוכנית זו היא מגלמת דמויות שונות מרחבי העולם ומשלבת באישיותן קטעי פנטומימה ושירה לצד קטעי מחול. הוריו עודדו אותו במעשיו. 'הייתי ילד, וכל מה שעשיתי התקבל על ליבם באמפטיה'. היום הוא מקבל שבחים, לא רק בשל היותו ילד בעל יוזמה, אלא משום שיש לו את המחול עצמו.
משבגר ביאן הבין שפיפי עבדו עולה במחול שלה בהרבה על שיריהאן. 'יש רקדניות, שתלבשנה על האגן חגורה רקומה במטבעות מצלצלות. כל תנועה תצלצל ותרעיש.' אומר ביאן בנחת, 'אתה מביט בהן ומהרהר שיש כאן, כביכול איזו טכניקה גבוהה ומשובחת, זה טעמו של הקהל, אנשים שמתרשמים מהגוף ומהרעש ואינם רואים את המחול עצמו.' ביאן מסביר שטכניקת המחול הערבי בנויה על אוסף רטטים שמרעידים את הגוף לקצב המוזיקה הערבית, מקור הרטט בניגוד למה שחושבים, ברגליים ולא בבטן. הרקדן מכופף ומישר את ברכיו לקצב המוזיקה. שיאו של הרטט מכונה 'שימי' ונחשב לשיאו של הריקוד הערבי הוירטואוזי. רקדניות שעושות רעש - המתבונן בריקוד מזהה מהר מאוד שכל הרטטים שהן יוצרות בגופן זהים זה לזה ומאוד איטיים. גם במחול העכשווי תופעה דומה של חזרות אינסופיות על אותה תנועה המחפשת שוב ושוב לומר עם הגוף דבר מה שאין לה יכולת לאמור אותו, כי אינו קיים בנשמת הרקדנים הללו. לעומתם פיפי עבדו, עומדת נינוחה על הבמה ומעגלת את תנועות ציידו האחד של האגן (מאיה), היא יוצרת גלים בגופה בצורת האות האנגלית S אלו עוברים מהמותניים הימניים שלה
אל השמאליים ובחזרה והמשמעות שהיא נותנת לכל תנועה כה גדולה עד כדי כך שכשהיא יושבת על הכסא נינוחה, המחול שלה עדיין חיי. מחול שממשיך להרקד גם במנוחה. 'כזו היא פיפי עבדו, רקדנית גדולה. גם לשבת במחול צריך לדעת, לא כן.'
ש: ראיתי נערות ערביות רבות רוקדות, ניכר שהמחול הערבי יושב להן בנשמה. מה דעתך עליהן?
ת: אמת, ישנן בחורות שרוקדות במסיבות שלנו, בלי ללמוד, והן עולות ביכולת המחול שלהן על כל אותן רקדניות בטן יהודיות שהגיעו מרוסיה ומאירופה, אך יחד עם זאת פיפי עבדו מקצוענית ועולה ביכולת המחול שלה על כל נערותינו.
ש: איך זה שאנחנו לא מכירים אף רקדן ערבי גדול?
ת: כי אתם לא מתעניינים בנו. הערבים רוקדים בכפרים, בשכונות הערביות, היכן שהם מנהלים את חייהם האמיתיים. אצלכם אנו קיימים רק כפועלים. אתם לא יודעים שום דבר על רגשותינו, על אהבותינו, מחשבותינו ותקוותנו לכן בודאי שאתם לא יודעים דבר על הרקדנים שלנו. כיום הוא מתגורר בבית לחם, מזל ההורוסקופ שלו גדי, הוא אוהב את הצבע הורוד המכסיקאי, את הפרח אלווארד אל ג'וני - בערבית שושנה אדומה והוא מקפיד לענוד תליון עם עיין נגד הרע. צבע עיניים חום כהה גובהו 182, משקל 69. צבע שער ראשו חום כהה, טבול בג'ל ומוס. אצל הנשים הוא אוהב את ה'אינוטשה' - הנשיות והרכות המיוחדת. והרקדן שהוא הכי אוהב לחלוק אייתו את המחול הוא אדם, מבית חנינה. על האדם הפלשתינאי הוא אומר שזו פשוט עובדה קיימת. הוא קיים. אבל זה גם 'אל רגולה' גבריות, סובלנות ואהבה .
ש: איך אתה רואה את הגבר הישראלי?
ת: יש לו, בהבדל מלגבר הפלשתינאי, מראש, איזה מראה כללי של גורל חייו. העסקים נמצאים אצלו במקום מרכזי. אני אוהב את הגישה שלו לפרטים הקטנים שיובילו אותו, לדעתו, אל המטרה שהציב לעצמו. הגבר הישראלי חושב על עבודה ועל המשפחה שהוא צריך להגן עליהם אבל יש לו גם עוד משימות בחייו.
ש: והגבר הפלשתינאי?
ת: מדובר בגבריות שחיכה מאוד, חזקה ומוצקה, הגבריות שלו מאוד נוכחת והוא גברי במידה רבה יותר מהבחור הישראלי. לפעמים גבריותו מוגזמת, אבל זה דבר נסלח, מאחר שראשו של הגבר הערבי טרוד בענייני פרנסה. הפלשתינאי חייב לשמור ולהגן על מקום עבודתו. תמיד יכול לבוא איזה בחור צעיר שייקח ממנו את מקום פרנסתו. בדרך כלל הוא גם עובד בעבודות מזדמנות, קשות וקורה שהוא נפגע ולא יכול להמשיך לעבוד. כך שמדובר בגבריות שהחיים יצרו אותה, אין בה רכרוכיות ואני מאוד אוהב אותה.
ש: מה אתה אוהב בישראל?
ת: יש כאן כל מה שצריך וגם את כל מה שאני אוהב, חיים מודרניים, דיסקוטקים, אופנה, תיאטראות, מועדונים...
ש: מה אתה לא אוהב אצל היהודים?
ת: יש אנשים שיש להם ריח ויש אנשים שאין להם ריח. הערבים בינם לבין עצמם מדברים על כך שלאוכל היהודי יש ריח ובגללו גם יש ריח מוזר לבתים שלהם.
ש" מוטו בחיים?
ת: 'כל גפרור יכול להידלק' פתגם בערבית שמשמעו כל אדם שרוצה בכך יכול להגשים את עצמו. עלי ביאן הוא רקדן. רקדן ירושלמי, רקדן ערבי. הויברציה המכונה שימי, אוחזת בכל גופו. רטט המתפרץ דרך הרצפה ומניעה את גופו כהינע גבעול ברוח.
וכשהוא רוטט בתאוות חיים, מאושר לרקוד לקצב המוסיקה הערבית, בעוצמה בלתי מובנת, אתה יודע שאתה עומד מול תופעה חד פעמית. השמיניות יורדות אצלו מהכתף עד לאגן בנחשיות פיתולית תואמת לסילסולי המנגינה ולמאוואלים.
כשהמנגינה מגביהה את צליליה דבק בה השימי ומתפס למעלה ומתבטא בחלקי גוף עליוניים כשהצלילים יורדים מונמך הרטט ועובר לאגן ולרגליים. השימי קם וחודר אל הספירלה, אל האנג'לישן נוגע בארגליון ומרטיט אותו. בכוחו לנשוק למאיה וללוחש לכל אחד מהאלמנטים המחוליים מילות אהבה. נשמתו של עלי ביאן יוצאת במחול והגוף רק נגרר אחריה בעל כורחו - רקדן
גדול, אסתטיקן ופילוסוף.

סייע להכנת הכתבה ולתרגום מערבית לעברית תאמר עבידט