תולדות המחול הישראלי פרק ג'

מייסדי המחול הישראלי שפניו מזרחה מאת ירון מרגולין

להלובה שהגיעה אלינו ממצרים, היא הרקדנית הישראלית הראשונה שריקודיה פנו
מזרחה. להלובה נתנה קונצרט ריקודי בבאר שבע (1965). קונצרט שהתרחש בערב
ראש השנה האזרחית (65) ומשך אליו קהל רב ומגוון.
קונצרטים ריקודיים בסגנון המחול הקלאסי מהמזרח היו נדירים אז בארץ ובדרך
כלל גם להלובה עצמה לא נהגה לתת אותם, אלא רק להופיעה בחפלות. חפלות
התקיימו במסיבות פרטיות ובפני קהל סגור שהורכב בעיקר מיוצאי מדינות ערב.
אנשים שלא יכלו להתנכר עוד למקורות תרבותם וחשקו לקחת בה חלק, גם אם
בבתיהם הסגורים, הרחק ממרכזי התרבות הישראליים היכן שהחפלות התקיימו.
אחד המקומות הזכורים לטוב הוא סניף מרכז חרות ברמלה. להלובה נהגה להופיע
בפני באי הסניף המקומי שהפך ליותר ממרכז מפלגתי בעזרתה.
הריקוד של להלובה כמו המוזיקה לצליליה רקדה היו עד אז בחזקת איום על
הקהל הרחב שראה בם תרבות של אויב המדינה, דבר ערבי, לא כמו הבתים שבהם
כנראה כבר הורגלו לגור ואפילו להעריך את יופי אדריכלותם, גם לא כמו המזון
המיוחד (המזרחי) שעליו הורגלו הצברים כבר להתענג עוד טרם החלו הקרבות עם
הערבים (48 גם קודם לכן). מול הריקוד, המוזיקה ותרבות ערב עצמם היה חשש
לאנשי הרוח שבאו לכאן בשם ערכים ותרבות לפתוח את הדלת.
אותו ערב ראש השנה היה להלוביאני לגמרי. חידוש נועז בנוף המחול הישראלי.
רחל מילשטין, ילידת הארץ (קרויה על שם דודתה רחל המשוררת), לא הייתה בין באיה הטבעיים של החפלה אבל הקונצרט של הרקדנית הראשונה שפניה מזרחה - להלובה פתח בפניה אפשרות להציץ אל זרם המחול הקלאסי מהמזרח. רחל צפתה
וראתה כאן אומנות, להט ומקוריות. היא התלהבה מהביטוי מעוצמתה של הרקדנית מביטוי הנפש שבא לידי ביטוי בפרטי פרטים והלכה שבי אחר אש חיים שרקדה בגופה של להלובה. להלובה רקדה ובנפשה של רחל בערה שלהבת. בו ביום היא
החליטה החלטה ששינתה את חייה לרקוד מחול שיסודותיו להלוביאניים. כיום רחל מילשטין רקדנית בטן ונמנית על זרם מייסדי המחול הקלאסי מהמזרח בארץ.

ירדנה כהן יודעת לספר על מופעי מחול מזרחי שקדמו להופעותיה של להלובה
בארץ אלו הועלו על-ידי רקדניות שבאו לארץ רק בכדי להופיע ובתום
סיבוב הופעותיהן בבתי קפה אפלים, הן שבו אל ארצותיהם.
כהן הייתה נוהגת לחדור אל מועדונים כאלו, ספק בתי קפה, ספק בתי זונות
שמשכו אליהם צעירים להוטים גם ימאים. אלו התנהלו בקצב משלהם, טרם קום
המדינה, בעיר התחתית שבחיפה.
בפתח החדר האפל עמדה ירדנה. 'רציתי לראות ממה מתפרנסים נגני בערבים,
בימים שאנו לא עורכים הופעות.' נזכרת כהן.

תחילה דממה עצרה את הפעילות. היה שקט גמור. ארנסט (בעלה של כהן)
עמד לצידה בפתח בית הקפה. הנגנים נבוכו. הייתה בהלה. כהן התעקשה להיכנס
'הדבר היה אסור, אישה לא חדרה למקומות כאלו כצופה'. היא מסבירה. נגניה
שהכירו את עקשנותה התערבו לטובתה והציגו אותה בתור 'מועלמה' 'מורה גדולה'.

הרקדנית המצריה שבה לרקוד. 'עד אז לא ידעתי מה זה ריקוד בטן.' מודה ירדנה 'הכרתי רק את אלו ...' היא משתתקת וממשיכה בזכרונותיה 'לראשונה ראיתי מה זה ריקוד בטן. חשתי אליה קרבה. ממש רקדנית, כמעט אותה הטכניקה'. ירדנה התרגשה, חשה שפגשה באחות רחוקה 'יפיפיה ממש, רקדנית,
כשהסתכלתי בה היא הפסיקה לרקוד. קמתי לקראתה והשתחוותי בפניה.
מי היא? יותר לא שמעתי ממנה'. רקדנית נוצריה ממוצע ערבי ששמרה על עילום
שמה והופיע באחת מבתי הקפה שבעיר התחתית של חיפה, מקום הולדתה של
כהן. 'הניגוד שבין האווירה שנוצרה בשל נוכחות הקהל הצעיר כולם גברים,
החדר עצמו ואיכות הריקוד בלטה לעיין.

מרשימה במיוחד הייתה ריקי צור 'היה לה רקע בבאלט מודרני. ריקי צור שילבה
יכולות גופניות מערביות במזרחיות ונתנה קונצרטים של מחול קלאסי מהמזרח.
בראשית שנות ה - 70 ריקי הופיע במועדונים לחוף ים כינרת. הייתה לה תוכנית
קבועה ובה היא הופיע אחת לשבוע במועדון ביפו - היה בכך חידוש תעוזה וגם מקור לתרבות יוצאי ערב. זכור במיוחד הקונצרט שריקי צור נתנה באולם 'אדיסון' המפואר שבין מאה שערים ומרכז ירושלים. קונצרט שכלל בתוכו גם מופע של תזמורת.
התזמורת ניגנה מוזיקה קלאסית מהמזרח והמחול היה מגוון ונשזר בקטעי נגינה חייה. תוכנית במתכונת כזו נהוגה גם היום במופעי הריקוד של צמרת הרקדניות המצריות שבמועדונים היוקרתיים שמתנהלים במלונות הפאר של קהיר. יתכן שדווקא
תוכנית זו היא שהביאה את ריקי צור להופיעה במצרים ועוד בחתונת ביתו של סגן שגריר מצרים בישראל מוחמד זגלול. ביתו של זגלול התחתנה עם הבן של שגריר מצרים במרוקו והופעתה במעמד כזה היא אירוע תרבותי חשוב לתרבות ישראל בעולם
והישג אישי אדיר.

ב 1974 נכנסה רחל מילשטין ילידת הארץ לזירה. המסתורין של להלובה הצית את דמיונה. 'ידעתי שהמחול הזה קיים בי ורוחש' היא אומרת (2001) ב 1973 כשיצאה מילשטין במסגרת לימודי הד"ר שלה לארה"ב היא החלה לממש את חלומה ולרקוד בצורה מקצועית. ארה"ב שופעת אפשרויות רציניות בתחום המחול ובכלל זה גם בתחום המחול הקלאסי מהמזרח. בסוף המאה ה - 19 התקיימה בארה"ב תערוכה שהציגה עבודות מהמזרח. חלק מהתערוכה היה מופע של שתי רקדניות, אחיות ממצרים. רקדניות מסורתיות. הרושם שהאפשרויות הגלומות בריקודיהן השאירו על אומני ארה"ב היה כה גדול עד שהם החלו לעסוק באוריינטליזים. בין הבולטים שביניהם הרקדנית רות סנט דניס ותעשיית הקולנוע. הטכניקה המיוחדת, לא נלמדה, הריקוד היה פרימיטיבי, מאוד כללי והתבסס על הרושם שהשאירו האחיות ממצרים. היה זה משהוא כאילו מזרחי, אבל בהדרגה, בעיקר במחצית המאה ה - 20 , בשנות ה - 40 - 30 החלו רקדניות מצריות גדולות באמת להופיע בסרטים ולשנות את פני הדברים. הראשונה והגדולה שביניהן הייתה סמיה גמאל שהופיע בסרט 'עלי באבא וארבעים השודדים' לצד פרננדל (קומיקאי צרפתי נודע). הסרט העלה את התרבות של גמל בצורה הומוריסטית, אבל סמייה גמל רקדה לעומקי נשמתה ופתחה את הדרך לנעימה עקף רקדנית מצרייה גדולה ומאוד מפורסמת בזמנה ושאחיה אברהים עקף היה לאחד ממורי המחול הקלאסי מהמזרח החשובים ביותר.

דור זה הפיץ את הסגנון, המהות והטכניקה במערב. המערב תרם את הצד הבימתי, שילב אלמנטים מהבאלט הקלאסי או מהקברט ושכלל גם את שיטת ההוראה: חימום, תרגול של אלמנטים וצעדים גם הביא את התלבושת למה שמכירים קיום.
מילשטין באה לארה"ב כשהטכניקה נלמדה בצורה קפדנית ומדוייקת. הגישה הייתה רצינית ואומנותית. היא נצלה את האפשרות שנגלתה בפניה עד תום. תחילה היא לקחה בארה"ב שיעורי מחול (ריקודי בטן) יסודיים. היא למדה טכניקות שונות, ניואנסים ולמדה שם משפטי מחול וריקודים שלמים. בהמשך היא יצאה להשתלם בפריז. שם פגשה בטכניקות ממרוקו.
'המחול האמריקאי והמצרי מושפעים זה מזה ואלמנטים של הבלט הקלאסי בולטים בהם: תנוחות ידיים, החזקת גב לצד פיתוח יחס מיוחד לבמה ולקהל' מסבירה מילשטין (2001) ו'המחול המרוקאי שונה ממנו בכך שהוא בעל ניואנסים, החזקת הגב לא נוקשה והוא נוטה לכל מיני כיוונים. זהו מחול לא בימתי ועם נטייה לעממיות, פשטות. הוא גם מפתח ברקדן יכולת של הבעה אישית.' רחל הלכה והתפתחה כרקדנית. היא הייתה לרקדנית מדהימה והטכניקה שרכשה הפכה לשם דבר. היא השתלבה בנוף המחול הישראלי. תחילה היא הופיע בקונצרטים במלון לרום (כיום הקלאב מדיטרנה) באילת. אחת לשבועיים ירדה מילשטין מלווה בלהקת נגנים לאילת כדי לתת קונצרט מחול. בין נגני להקתה נמנה גם נסים דקוואר שמנגן כיום בכינור בלהקת 'בוסתן אברהם'. 'הרכבי הנגנים השתנו, לעיתים היה ביניהם נגן מיריחו לעיתים הצטרף נגן דף (תוף מרים)'. במופעיה בירושלים ניגן בלהקתה גם אבו ראנם על עוד (למד לנגן בקהיר). ראנם שנחשב כיום לגדול נגני העוד.

ב 1975 נפתח בירושלים מועדון שפנה אל קהל של תיירים (פעל מאחורי
בנין העמודים). למופע הפתיחה הוזמן קונצרט מחולי של רחל מילשטין.
ההופעה השאירה רושם כה גדול עד כי הנהלת המועדון החליטה בו בזמן
להזמין את מילשטין לרקוד שם בכל ערב. בהמשך היא למעשה כבשה
את כל מועדוני ירושלים ורקדה לשוכרי התרבות הערבית גם כחלק
מתוכנית מורכבת לתיירים במועדון החאן, בירושלים של זהב ושיא
היוקרה הייתה הזמנתם של מנהלי ה'אמריקן קולוני' האקסלוסיבי שהכירו
בכשרונה, ידיעותיה וביכולות הריקוד שלה להופיע גם אצלהם ובהמשך היא
הוזמנה גם אל חסאן אפנדי בעל המסעדה היוקרתית שבמזרח ירושלים.
'דרך אישה' הוא מופע ריקודי בן זמננו של מילשטין המתאר את סגנונות
הריקוד השונים על התלבושות המיוחדות אותו היא יצרה ביחד עם
תלמידתה הרקדנית יעל מואב שעומדת כיום בראש להקת ארבסק.
המופע 'דרך אישה' נרכש על ידי 'אומנות לעם' וכולל כיום הסברים
מלומדים ומועלה בכל רחבי הארץ. ב 1979 החל לפעול דור הרקדניות השני מאופיין בכך שהרקדניות היו בעיקר רקדניות אמריקאיות שקיבלו הכשרת עומק בארה"ב ובכך שלא הסתפק במתן קונצרטים של ריקוד אלא גם העביר את הידע לרקוד לדור
חדש של רקדנים. דבי גולדמן היא הרקדנית הבולטת שברקדניות הדור השני . גולדמן למדה ריקוד בחוף המערבי של ארה"ב. ניכר במופעיה יסוד טכני חזק שדמה באיכויותיו לריקוד של להלובה. צעירות המחול המזרחי הוקסמו ממנה ולחצו עליה לפתוח כיתה ריקוד ראשונה למחול קלאסי מהמזרח (נפתחה ב1989) בישראל. המחול של דבי היה חזק ולמופעי הריקוד שלה היה ביקוש אדיר. היא פשוט כבשה את השוק שמילשטין יצרה. והחשוב שבמפעליה הכשרת דור הרקדניות השלישי - הצבריות שהריקוד שלהן כבר אופיין ביסודות טכניים חזקים במיוחד והיו לרקדניות קלאסיות גדולות מהמזרח. כיום דבי גולדמן פועלת באוסטריה ושומרת על קשר הדוק עם ישראל. גולדמן שבה לארץ בכל כמה חודשים. היא מעבירה כאן סדנאות ואפשר
לראות בהן למעשה את כל צמרת רקדניות הבטן של ישראל. סיגלית (עולה חדשה ממרוקו תחילת שנות ה- 80 ) השתלמה בריקוד גם במצרים והופיע רק במשך זמן קצר בארץ. מופעיה הביאו לבמה סגנונות שונים (מרוקאי ומצרי. למרות הקרירה הקצרצרה שלה, סיגלית הספיקה להכשיר את הרקדנית (אחותה) טינה שמעלה בימים אלו תוכנית יחיד (בעיקר בת"א) 'שחרזדה' שזוכה גם לביקורות נלהבות ממבקרי המחול הישראליים, שאט אט נפתחו פניהם גם מזרחה.

עולה חדשה נוספת (81), גם היא מארה"ב, ברברה שקיבלה את הכשרתה כרקדנית בחוף המזרחי של ארה"ב והרבתה להופיע גם ללמד. ברברה הכשירה רקדניות רבות נוספות. גם בני ולאה גביש ברשימת החוזרים מאמריקה (באמצע שנות ה - 80). השניים יצאו לארה"ב במסגרת עבודה על פוסט דוקטורט והחלו לתת קונצרטים של מחול קלאסי מהמזרח, עיקר תרומתם בהכשרתה של ביתם לילך היא אחת מצמרת רקדניות הבטן הגדולות של ישראל כיום (דור הרקדניות השלישי). תרומה נוספת לריקוד הישראלי הן יציאותיה התכופות של לאה גביש לקהיר שם מקור המחול הקלאסי מהמזרח. לאה משתתפת בקהיר בסדנאות של ריקוד אצל גדולי המורים ומביאה ארצה ידע רב מבירת המחול מהמזרח. גביש מלמדת בירושלים. אלכסיס הייתה התלמידה השנייה לריקוד מהמזרח של אחותה. אלכסיס למדה אצל אחותה ריקי צור בסוף שנות ה - 80. מדובר ביפיפיה מהממת שהעלתה ממחולותיה בסרטים אבא גנוב ,2 בסרט התיעודי על שרה אהרונסון ובסדרת הטלויזיה הגרמנית "קדחת המדבר". אלכסיס הרבתה להופיעה בתוכניות אירוח בטלויזיה הישראלית. ופרשה בשיא הקרירה שלה בשנת 1994. ב 1990 יזמה דבי גולדמן את המיני פסטיבל הראשון בישראל למחול קלאסי מהמזרח בשיתוף פעולה עם פסטיבל ישראל ורחל מילשטין. התוכנית כללה גאלה חגיגית במלון הילטון ו 2 הופעות בתיאטרון החאן הירושלמי.
ישראל ורקדני המחול המזרחי נדהמו לחזות לראשונה ברקדנים גדולים באמת. כולם אישים מרכזיים בהפצת המחול מהמזרח, תורתו, טכניקת הביצוע ותרבותו : סרנה וילסון (ניו-יורק) דיטלינה קרקוטלי (גרמניה), אברהים פרח - בובי (מצרים), מרוקו (ניו-יורק באה עם אחד מתלמידיה), וונדי בואנווטורה, (חוקרת אנגליה שפרסמה ספרים רבים על מורשת המחול מהמזרח), קרין (פינלנד. הייתה בין יוזמי הקונגרס ובשל מחלתה, כמעט שלא הופיעה בקונגרס) ודבי גולדמן (ישראל). שלושה ימים של סדנאות במסגרת הפסטיבל הישראלי הבהירו לעשרות נערות ישראליות שכבר החלו אז להופיע בארץ שריקוד קלאסי מהמזרח הוא לא רק עינטוזים סקסיים ושהריקוד יכול להיות בעל הבאה, רמה גבוהה ובעיקר שיש צורך ללמוד לעשות אותו. 'הקונגרס נתן דחיפה עצומה להתפתחות המחול בארץ'. מסכמת מילשטיין החל מ 1990 נערכו בישראל סדנאות ריקוד (מזרחי) והיו לדבר מובן מאליו. מורים החלו לבוא לישראל בהזמנת הרקדנים. בולטת בתחום זה יעל מואב (הסטודיו שלה בירושלים ברח' קרן הקימת).
רקדניות רבות החלו לחוש בצורך לפתח את הריקוד כאמירה אישית וייחודית (מירי אלון, אביגיל קליין אלינה פיצ'רסקי, טינה), בנוסף לכך סייעו מאוד הסכמי השלום עם מצרים שאפשרו לרקדניות (גביש, קליין, פיצרסקי, נס גם רקדנים אורנשטיין וחן) לצאת אל מרכז הריקוד מהמזרח שבקהיר. העברת הידע, פתיחת כיתות לימוד חדשות, רכישת בגדי הופעות יצרו דור חדש, מיומן להפליא של רקדנים. הם שולטים בטכניקות מערביות ומזרחיות הופעתם מרשימה, הביטוי שלהם רב גם הידע הכללי בתרבות ערב ובמוזיקה הערבית עצום. בין הרקדניות בולטות: אביגיל קליין, אלינה פיצ'רסקי, יעל מואב, לילך גביש, אורלי פורטל, פיפי נס ומירי אלון.

פורסם 1.2.02